פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ארץ עיר ילדה / אביגיל קנטורוביץ'

ארץ עיר ילדה / אביגיל קנטורוביץ'

סיון חורש-תמיר | 19/11/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ארץ עיר ילדה מאת אביגיל קנטורוביץ'. הוצאת מודן, 2008, 326 עמ'.

ממליצה על הספר: סיון חורש-תמיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים מבוגרים ונוער בקליניקה בתל אביב, ובשרות הפסיכולוגי ברמת השרון.

אחרי שני סגרים וכמה בידודים יש להודות בצער: אני מכורה לפייסבוק. אם עד הקורונה עוד ניתן היה להכחיש, כעת כבר אין ברירה: זום, בידודים, נעליים... כולם תירוצים להתמכרות פשוטה.

 הרבה מלים נשפכו על בעיות ההתמכרות לרשתות החברתיות. חלק מהן חוויתי על בשרי - בעיקר את המשאבה רבת העצמה שיונקת את זמנך בלי שתרגישי, על חשבון אלף דברים אחרים. ספרים למשל. אבל זו התמכרות מרובת יתרונות, כמו החברות הפייסבוקית עם המורה שלי לספרות מימי התיכון שמפרסמת בדף שלה שירי משוררים. למי יש זמן לשירה במאה העשרים ואחת? אבל כשהיא מוגשת במנות קטנות, שיר אחד בכל פוסט, שירים נשכחים ואהבות ישנות שבים ומתעוררים.

באופן דומה נתקלתי בשיטוטי ברשת בסופרת שלא הכרתי בשם אביגיל קנטורוביץ'. קודם גיליתי את הפוסטים שלה: קצרים, מדוייקים ומצחיקים. אחר כך נתקלתי בציטוט מהספר שלה:

"תינוק אמור לראות את עצמו משתקף בעיניהם של הוריו, והוא אמור לקלוט, להבין ולהיות מוזן על ידי ההערצה וההתפעלות שהוא רואה שם. וכשהאנשים האלה לא מצליחים, או לא יכולים, או לא רוצים, משהו בך נפגם. זה מעגל קסמים ואתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, ואולי שניהם. ספירלה של אומללות טהורה שאין לה קץ. התינוק יגדל גם בלי המבטים האלה, אבל לא באותו אופן. והאופן הזה הטריד אותי: מי יכולתי להיות, איזה אדם, איזו אמא, אם הייתי רואה את עצמי פעם דרך עיניים מתפעלות כאלה?"

ברגע זה נדמה היה לי שאני שומעת את ויניקוט מהמהם בשביעות רצון, וזה הספיק לי בשביל לאתר את הספר ולקרוא אותו. גיבורת הספר, כליל מילר, מאושפזת במחלקה להריון בסיכון גבוה בגלל רעלת הריון. אין הרבה חוויות מייגעות וחדגוניות כמו אישפוז ארוך: ניתוק מזרם החיים, זמן שנמתח כמו מסטיק, ארוחות במגשי פלסטיק וניאונים של בית חולים - את כל אלה מצליחה קנטורוביץ' להפוך לסיפור מלא צבעים. בסיפור משתתפים גם אחות המחלקה, בעלה של כליל, בתה הקטנה, חנות הספרים שהיא מנהלת, ויעל, שותפתה לחדר. ליעל יש אפליקציה של משחקי ילדות כמו "ארץ עיר" ו"טלפון שבור", והן משחקות בה כדי להעביר את הזמן. אבל מה לעשות שבכל פעם מתגנבות למשחק של כליל מלים כמו "היטלר", או "העבודה משחררת", שמקלקלות את השמחה. באותו אופן מתגנבים הומור שחור, זכרונות מטיול בת המצווה שלה שכלל ימי כיף באתרי שואה, ולבסוף אבא שלה, חוקר שואה נודע שאיתו לא דיברה שנים ארוכות. הסיפור, כמו הפוסטים של קנטורוביץ', מדוייק, מצחיק וכואב.

 על הכריכה האחורית נכתב כי "'ארץ עיר ילדה'" חוזר ובודק באומץ וברגישות את האפשרות לזכות באהבה אצל מי שלא נאהב מראשיתו". הסיפור מתרחש בצומת הטעונה של לפני הולדת ילד, וההיריון של הגיבורה מסוכן עבורה לא רק פיסית. אצל מי שלא נאהב מראשיתו, בתוך ביתו, הקמת בית משלו אינה מובנת מאליה. תמיד מתגנב ללב החשש שלא יוכל לתת לילדים שלו את מה שלא ניתן לו, שיוליד אותם לתוך שחזור של אותה אומללות, בלי יכולת לשנות את המורשת המשפחתית המכאיבה. מעבר לכך, בהחלטה על הקמת משפחה קיימת גם שאלת ה"מגיע לי". מעל אנשים שגדלו בסביבה נוטשת או מתעללת תמיד ירחף הספק, שלפעמים אינו אלא וודאות, שמא לא קיבלתי אהבה כי לא הגיע לי לזכות בה. בהקמת משפחה יש לא רק התחייבות לאהוב את הילד העתיד להיוולד, אלא גם תביעה להשיב לעצמי את הזכות להיות אהוב. עבור מי שלא נאהב מראשיתו, התביעה הזו מצריכה לא מעט אומץ. 

ציטוט מפורסם של פרויד אומר כי "בכל מקום שאליו אני מגיע אני מוצא שמשורר כבר היה שם לפני". אפשר היה לשתול במשפט הזה הרבה שמות של יוצרים, והרבה מחזות וספרים. "ארץ עיר ילדה" הוא עבורי אחד מהם.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

מלכוד 22, מאת ג'וזף הלר. ראה אור לראשונה ב-1961. ב-2008 יצא תרגום חדש לעברית מאת ירון בן עמי, בהוצאת ידיעות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.