לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כן, אתן יכולות! השמים הם הגבול עבור בנות מצוינות

כן, אתן יכולות! השמים הם הגבול עבור בנות מצוינות

ד"ר חנה דויד | 10/11/2020 | הרשמו כמנויים

רק לפני ארבעה ימים פירסמתי את הפוסט על אמור פז הנינג'אית המרהיבה "אל תפחדנה להיות חזקות! על כוח פיזי של בנות, נערות ונשים" – https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5135, ואתמול התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", כמו בהמשך לו, הכתבה "נגעו בשמיים" מאת קורין אלבז-אלוש, על הטייסות ש"המריאו" בעקבותיה של אליס מילר, שמילאו או עדיין ממלאות בחיל האוויר תפקידים שעד לתקופתן נחשבו גבריים. בכתבה מוזכר סיפורה של אליס מילר שמוגדרת כ"מארחת" את קבוצת הטייסות. הכתבה התפרסמה לרגל "חצי היובל": בדיוק לפני רבע מאה, ב-8 בנובמבר 1995, קיבל בג"ץ את העתירה, בה ביקשה מילר, מהנדסת תעופה ואווירונאוטיקה שסיימה את לימודיה בטכניון, ואף היתה בעלת רישיון טיס אזרחי אותו קיבלה בדרום אפריקה, להתגייס לקורס טיס בחיל האוויר. מילר לא עברה את שלב המיונים בשל מה שכונה "מוטיבציית יתר", ולפיכך לא התקבלה לקורס הטיס הצבאי. אולם, מקובל לצטט פסק דין זה, שאחריו נפתחה הדלת בפני בנות לשרת בחיל האוויר כטייסות, כנקודת מפנה ששינתה את צה"ל ואף תרמה לשינוי החברה הישראלית.

אלא שפסק דין זה היה רק בבחינת תיקון המעוות ולא חידוש, כפי שנוטים לחשוב. הטייסת הראשונה בארץ ישראל היתה דיתה פרח, פלמ"חניקית מבית השיטה, ילידת 1924, שהשתתפה בקורס טייס ב-1944. מפורסמת ממנה היא יעל רום, ילידת 1932, שעברה קורס טיס  במחזור החמישי של חיל האוויר  והוסמכה לקברניטה. היא הייתה גם הטייסת הראשונה שטסה בטיסה מבצעית מעבר לקווי האויב, השתתפה במבצע קדש והיתה הטייסת הישראלית הראשונה שהטיסה מטוסים בחברת תעופה אזרחית (ארקיע). למותר לציין שבמדינות אחרות המצב שונה לחלוטין. לדוגמה: בארה"ב יש נשים-טייסות כבר למעלה מ-100 שנים.

האם הקביעה לפיה צה"ל תרם, באפשרו לנשים להתקבל לקורס טיס, לשוויון בין המינים, נכונה? זכורני שלפני למעלה מ-20 שנה אמר לי דר. יואכים וורמבולד, מבית הספר לשפות של אוניברסיטת תל אביב, שהוא לא טס בחברות תעופה ישראליות. הסיבה, לדבריו, היתה "שהן לא מעסיקות נשים". המחאה שלו היתה תרומה אישית לפמיניזם הישראלי, לא לזה שנהג להתרברב בשירות הנשים בצה"ל כזרז לשוויון בין המינים, אלא לזה הפרקטי, שלא מוכן להשלים עם הדרת נשים משום מקום. לשם השוואה: בחברות התעופה הגרמניות, השוויצריות ואף בחברת התעופה הלאומית האוסטרית, מדינה שכשני שלישים ממנה נוצרים קתולים ואורתודוקסים וכעשירית מוסלמים, היו כבר במאה הקודמת נשים טייסות.

אודה ולא אבוש: עד לדבריו של דר. וורמבולד העדפתי תמיד לטוס עם "אל על". כמו רבים אחרים, כך הנחתי, "טייס" הוא גבר. פשוט לא ראיתי את הדרת הנשים ממקצוע זה. לאחר מכן, כשכבר הייתי חברה בפורום הפמיניסטי של אוניברסיטת תל אביב, הדרת נשים ממקצועות הטיס היתה, גם עבורי, "פרט" שיבוא היום וגם בו ניתן יהיה לעסוק, שכן, "בינתיים" – "הבטחון מעל לכל" ו"אל על היא חברת התעופה הכי בטוחה שיש", ואם טייסים-גברים הם המתאימים ביותר ליצור את הבטחון הדרוש – "נתפשר" על כך "לעת עתה". לאחר ההערה של דר. וורמבולד למדתי, לראשונה, ש"אל על" מעסיקה רק את בוגרי חיל האוויר הישראלי, ולכן ההדרה של נשים מקורס הטיס הצבאי גורמת לכך שגם בחברת בתעופה הלאומית אין נשים-טייסות.

לכן, "שילוב" נשים בקורס טיס הוא בבחינת התחלה של תיקון המעוות, של התקדמות לאחר הנסיגה לאחור, ולא חידוש מרעיש. בכל הקשור לשיתוף נשים באופן מלא במרחב הציבורי היתה נסיגה לאחור לא רק אצל ציבורים דתיים ו/או מסורתיים. לכן בהחלט יש לשמוח על תיקון המעוות, אבל בה-בעת יש לשאוף לכך שההתקדמות בנושא שוויון הזדמנויות לנשים תהיה לינארית, ולא להסתפק ב"שמחות קטנות" בכל פעם שמעוות בתחום מסוים בא על תיקונו.

ועכשיו – וידוי קטן:

בג"ץ אליס מילר היה הטריגר שלי לעיסוק האינטנסיבי בבנות מחוננות ב-25 השנים האחרונות. ידעתי, כמובן, על הדעה הרווחת, לפיה ההבדלים בין המינים לטובת בנים הם בתחום המתמטי-לוגי, אבל גם ידעתי שכל המועמדים הפוטנציאליים לקורס טיס, נשים וגברים, טובים-דיים במתמטיקה. אולם כשהבג"ץ הוגש, טייסים נזקקו עדיין ליכולות מרחביות טובות, שכן המכשור לא היה ברמתו היום. העיסוק שלי במחוננות לימד אותי, שהתחום בו בנות נופלות מבנים באופן מובהק הוא יכולות מרחביות, תחום בו לא ניתן לסגור את הפערים לטובת בנים על ידי למידה ותרגול. עם זאת, היה לי מאוד חשוב, שבנות שיכולותיהן בכל התחומים הדרושים מתאימות לנדרש, ל"סרגל" האחיד שנקבע, לא תיחסמנה בקבלה לקורס טיס בגלל מינן. עוד בטרם התקבלה החלטת הבג"ץ הגשתי למכון סאלד את שני הפרקים הראשונים שהיו הבסיס לספר הראשון שלי על מחוננות בכלל, והוא עסק – איך לא – בבנות מחוננות: 

זורמן, ר. ודויד, ח. (2000). אפשר גם אחרת: בנות ונשים – הישגים ואתגרים. ירושלים: מכון סאלד ומשרד החינוך.

אז, תודה, אליס מילר, גם ממני!

 


עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.