לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ייצוג מחוננים בקולנוע ובספרות

ייצוג מחוננים בקולנוע ובספרות

ד"ר חנה דויד | 11/4/2021 | הרשמו כמנויים

ייצוג מחוננים בסרטים, בסדרות ובספרות הוא בהחלט נושא מרתק, ופוסט זה מהווה מצע קצר מכדי לסכמו. עם הזאת, תובא כאן טעימה קטנה – של סרט אמריקאי אחד, סדרה ישראלית אחת, ושלושה ספרים שנכתבו בעברית כדי להדגים עד כמה מסולף ייצוג זה במרבית המקרים, וכיצד ניתן לעשות זאת גם אחרת.

הסרט: הבלתי רגיל – The Prodigy

על פי ויקיפדיה:

הבלתי רגיל הוא סרט אימה אשר בוים  על ידי ניקולס מקארתי, לפי  תסריט    שכתבו טארה פארניי וטריפ וינסון. שרה בלום (טיילור שילינג( היא אמו של מיילס בלום (ג'קסון רוברט סקוט), ילד בעל בעיות התנהגויות מטרידות ומוזרות, אשר לא תואמות להתנהגותם של שאר הילדים. התנהגויות אלו מרמזות על כך שהוא נשלט על ידי כוח על-טבעי.  [...] . שרה נדרשת לבחור בין האינסטינקט האימהי שלה להגן ולגונן על בנה אל מול הצורך העז לחקור מה גורם לו לפנות אל הרוע ולבצע מעשים שטניים.

מאוד מוזרה ההחלטה על התרגום העברי, "הבלתי רגיל", של השם האנגלי The Prodigy, שפירושו "ילד הפלא". אולם, אם תהינו לפשר "אי-הרגילות" של הילד – תהייה זו נמשכת רק דקות בודדות. מייד בפתיחת הסרט אנחנו מתוודעים לעובדה, שהגיבור החל לדבר בהיותו תינוק בן מספר חודשים, אבל המחוננות שלו "נזנחת" ולאחר מכן עיקר "פלאיותו" מתבטאת בהתנהגותו, למעשה ברוע שלו. זה ייצוג נורא של ילד מחונן במדיה, ולא בגלל ש"אין ילדים רעים" או שאר אמרות כנף וסיסמאות, שאם מאמצים אותם קשה מאוד לפרש התנהגות של ילדים רוצחים, ילדים אנסים, ילדים מתעללים – בבעלי חיים ובבני אנוש.

הייצוג של ילד מחונן ביצירה זו בעייתי ביותר, לדעתי, משום שאין קשר בין מחוננותו של הגיבור לבין מה שמכונה "שטניותו". התיאוריות בדבר אינטליגנציה נמוכה של פושעים – אבד עליהן הכלח, וכפי שכולנו יודעים, בתי הסוהר מלאים באנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה עד-מאוד, בפרט מנהיגי כנופיות, ה"מוחות" שמאחורי פשעים חמורים, מנהלי רשתות סמים, זנות וכדומה. אבל כאשר סרט מכונה "ילד הפלא", נדרש ביסוס לשם זה, איזשהו רצף עובדתי שידגים, על פי מאפייני מחוננות ידועים ומוכרים, את עובדת היותו של הגיבור "ילד פלא". ביסוס זה אינו קיים בסרט. הסרט הוא על ילד אינטליגנטי מאוד שהיה לפושע, וכותרת שתשקף זאת היה צריך לתת לו.

 

חן קלימן-גל (2017-2020). אחותי קפצה כיתה (3 עונות) (סדרת טלביזיה).

שלוש העונות של "אחותי קפצה כיתה" [למה לא "אחותי קפצה שתי כיתות?] הן מופת של השטחה, טיפשות ועזרה בבניית סטריאוטיפים. ניתוח של סטריאוטיפיות הדמויות וקלישות העלילה יתמשך על פי אלפי מלים, ו"חבל על הזמן" במשמעותו הליטרלית – הן זמנם של הקוראים והן זמנה של הכותבת – מכדי להשחיתו על שעמומון מסוג זה.  

עם זאת, עבור אותם קוראים שלא "זכו" לצפות אף באחת האפיזודות, הנה בקצרה תמצית העלילה, שוב על פי ויקיפדיה: "מיכל מתחילה ללמוד בתיכון, אלא שאחותה הקטנה רוני, הקטנה ממנה בשנתיים וחכמה ממנה, קופצת שתי כיתות ולומדת איתה באותה שכבה ובאותה כיתה, מה שגורם למצבים מוזרים, מביכים ובעיקר מצחיקים". ראשית, בכל עשרות שנותי בעבודה בתחום המחוננות, טרם נתקלתי במצב שבו לאחר הקפצת שתי כיתות שני אחאים למדו באותה כיתה. יתירה מזו: במקרים הבודדים בהם ילד או ילדה אכן קפצו שתי כיתות, הם עשו זאת כמעט תמיד ב"בודדת", דהיינו, קודם – קפיצת כיתה אחת לאחר מכן – קפיצה נוספת. לא זו בלבד: גם במקרים של קפיצת כיתה אחת, השתדלו תמיד להקפיד ששני אחאים לא ילמדו באותה כיתה; בחלק גדול מן המקרים לאחר הקפצה של כיתה אחת בלבד הילד עבר לבית ספר אחר; מהלך כזה נעשה בכל המקרים – שאני יכולה למנות על אצבעות יד אחת – אחרי קפיצת שתי כיתות.

 

אכן, ליוצר סדרה יש חופש ביטוי, אבל מאחר שבכל הקשור למחוננים קיימות דיעות קדומות רבות, אמונות שווא ונטייה לסטריאוטיפיזציה, אני רואה בחומרה את העצמתן של דיעות כאלה על סמך "אירועים" המוצגים כשגרתיים בעוד שהם מומצאים לצורך העצמת מיתוס "המחונן החנון".

אבל נעבור לעובדות. לשם המחשת השיח המופרך בסדרה זו נביא 3 דקות של דיאלוגים מתוך העונה השלישית, פרק שני:

הדו-שיח בין רוני, הגיבורה ה"גאונה" לאביה:

האב: "לא סתם אומרים שאת גאון"

האב: "תמיד אמרתי שטוב להיות בינוני"

הדו-שיח בין רוני לחבר ה"חוכמולוג" מכיתתה

"עוד לא 8 בבוקר ואני כבר יותר חכמה ממך אז אתה יכול פשוט לוותר וללכת ל..."

"[...] משקפיים. ואת לא כל כך חכמה אם את צריכה לשאול!"

"ושוב, אם את צריכה לשאול אז כנראה שאת כבר לא התלמידה הכי חכמה בבית ספר" [השגיאה במקור]

"חמוד. הרכבת משקפיים כדי להיות יותר חכם?" [כמובן שרוני כבר מרכיבה משקפיים...] "אתה יודע שזה לא באמת עובד ככה".

"אתה יודע שמבחינה סטטיסטית אנשים שמרכיבים משקפיים הם באמת הרבה יותר חכמים"

"אני יודעת". [רוני] , "כן, גם אני" 

"אז עכשיו שהרכבת משקפיים אתה חושב שאתה יותר חכם כאילו... [נחירת צחוק] ממני?"

"טוב שאת שואלת, רוני. הכי טוב כשלא יודעים משהו זה לשאול. רק ככה לומדים".

"אוקיי. אז אם אתה כל כך חכם, אז מה השעה עכשיו במיאמי?

"אחת וחצי בלילה".

"את מנסה להתקיל אותי?"

 

הדו-שיח הראשון מופרך, בוטה, מטופש ובעיקר – לא אמין.

הדו-שיח השנה (רק חלקו הראשון מובא כאן, המתעניין יכול להמשיך להאזין לחילופי הדברים ה"גאוניים" הללו ביוטיוב) – ניתן לכנותו "אבי-אבות הסטריאוטיפים". האם כל הילדים בני הנוער שאותרו כמחוננים מרכיבים משקפיים? לא ולא. כבר טרמן מצא במחקריו ששיעור מרכיבי המשקפיים בקרב ילדים בעלי IQ גבוה מ-145 כפול משיעורם בכלל האוכלוסיה. האם כל מי שהמרכיב משקפיים מחונן? לא ולא. גם בקרב בעלי לקויות למידה שונות, כולל בעיות התפתחותיות חמורות, שיעור מרכיבי המשקפיים גבוה מאשר בקרב כלל האוכלוסיה. האם מי שהוגדרו מחוננים נוהגים "לנפנף" במחוננותם ולהתפאר בשכלם? לא ולא. ילדים צעירים מאוד שעדיין עשים זאת – יש לגמול אותם מהתנהגות זאת מוקדם ככל האפשר. בני נוער שעדיין עושים זאת – אם עדיין לא הבינו את המשמעות של "אין הנחתום מעיד על עיסתו" או "יהללך זר ולא פיך" – זקוקים להתערבות באופן דחוף כדי שלא ייהפכו למבוגרים אנטיפטיים ומבודדים-חברתית. האם ידיעת השעה במיאמי קשורה למחוננות? ממש לא.

ניתן להמשיך כך עוד ועוד, וזאת כאמור מתוך דיאלוג שאורכו פחות משלוש דקות, אבל אין כל טעם בכך. ייתכן שסדרה זו אמורה להיות מצחיקה, אבל קשה לי לראות את מי היא מצחיקה. כשאני מעלה בזכרוני את מאות הילדים ובני הנוער המחוננים שפגשתי במהלך השנים, אני לא יכולה לחשוב – ולו על אחד – שיסכים לצפות בסדרה זו יותר ממספר שניות.

 

גלילה רון פדר עמית 2009 להיות מחונן. סיפורו של אבנר רימון. סדרת להתבגר. תל אביב: מודן

את התקציר וגם את הפרק הראשון ניתן למצוא בלינק https://www.e-vrit.co.il/Product/5541

גם ספר זה הוא אוסף של דיעות קדומות ותיאורים שאמורים להצחיק את הקורא, כנראה, אבל אני בספק רב את מי הם אכן מצחיקים. כדי להמחיש את אוסף הקלישאות והדימויים השגורים של "המחונן"  אביא להלן רק את התקציר ואת הפיסקה הראשונה מתוך הפרק הראשון.

תקציר

קיראו לי חפרן, קיראו לי מחונן, אבל אני תופס עמדה בצד וסוקר את השיכבה. כן, זה המחקר שלי. התהליכים בשיכבה שלנו, מה מניע את האנשים ומה מתרחש ביניהם.

אז כמו מדען שסוקר את מה שמתרחש במעבדה, אני סוקר את מה שקורה בשיכבה שלנו, ומתכונן להציג את המחקר. טוב, לא ממש. אני גם מנסה ליצור תהליכים, ולראות איך האנשים יגיבו להם. ולשם כך אני מפעיל כל מיני דמויות. ועוד משהו: כל החיים תיכננתי להיות מהצד, בן־אדם שכלתני בלי רגשות. והנה יום אחד אני קם בבוקר ומגלה שאני מאוהב. פאדיחה

 

איזה מחונן מתבטא בצורה כך [קיראו לי חפרן, קיראו לי מחונן]? מה זה "תופס עמד בצד"? ומה פירוש "סוקר את השיכבה"? איזה מחקר עושה גיבור הספר? האם לדעתו הוא מסוגל לדעת "מה מניע את האנשים ומה מתרחש ביניהם"? על סמך מה? ולמה הוא חושב שהוא "כמו מדען שסוקר את מה שמתרחש במעבדה"? האם חבריו ללימודים הם עכברי המעבדה עבורו? אם אכן כן הדבר, צריך להיות ברור כבר בשלב זה שלגיבור יש בעיות חברתיות רציניות. כלום אדם כלשהו, יהא גילו אשר יהא, רוצה להתחבר עם אדם אחר, שעבורו הוא עכבר מעבדה ש"סוקרים" אותו?

בחלקה השני של הפיסקה מתרחש "מהפך": הגיבור מגלה שהוא מאוהב. "גילוי" זה מציב דיכוטומיה שנמצאת כנראה בראשה של הסופרת בלבד, שכן, אני מעולם לא נתקלתי בילד מחונן שחשב שמאחר שהוא "שכלתני" הוא "בלי רגשות" – ואילו בתקציר, שני הביטויים הללו מובאים אחד אחרי השני, משל היו נרדפים. ילדים מחוננים, ככלל, עשויים למצוא חבר או חברת נפש בגיל צעיר מילדים רגילים, וההסתברות שימצאו בן או בת זוג לכל החיים, בגיל צעיר מחבריהם ה"לא מחוננים", גדולה מאשר אצל ה"רגילים". גם על נקודה זו כבר עמד טרמן, ואני רואה תופעה של התאהבות וזוגיות בקרב מחוננים, תוך "שמירת אמונים" אף בגילאי העשרה, ויחסים שמתחילים בבית הספר ומסתיימים בחתונה, הרבה יותר מאשר בכלל האוכלוסיה. אבל כאמור – יחי המיתוס!

הנה התחלת הפרק הראשון:

קודם כול, לפני שאני מתחיל, בואו תכירו אותי. בואו, בואו, אל תתביישו. אתם יכולים להיכנס אל החדר שלי. הנה אני, יושב ליד המחשב. אם תתקדמו עוד קצת, תוכלו לראות אותי מלפנים. אני מזכיר לכם מישהו? נו, תאמצו קצת את הזיכרון. המשקפיים העגולים האלה, השערות היורדות על המצח... יפה מאוד, אתם לא היחידים שחושבים שאני מזכיר קצת את הארי פוטר. אבל חכו חכו. כשתראו אותי מופיע, לא יישאר שום זכר למראה הזה. כשאני אשנה תסרוקת, ובמקום משקפיים אהיה עם עדשות, די עם החנון - יתגלה לכם אבנר אחר לגמרי.

עכשיו אקום, כדי שתראו אותי עומד. אני די גבוה ומאוד רזה. אני אוכל המון ונשאר רזה. רופא המשפחה שלי טוען, שכל הקלוריות נשרפות אצלי במוח. המוח שלי זקוק להרבה אנרגיה, כי הוא עובד שעות נוספות.

 

סבורני, שמיותר לציין עד כמה מופרכים כמעט כל ההיגדים שמובאים כאן, מ"אני מזכיר לכם מישהו? נו, תאמצו את הזיכרון..." ועד "המוח שלי זקוק להרבה אנרגיה, כי הוא עובד שעות נוספות".

 

ספרו של אסף ציפור שונה מאוד, ולא רק בגל שהוא ספר למבוגרים.

אסף ציפור (2009). המחוננים. תל-אביב: זמורה ביתן.

את תקציר הספר ניתן למצוא באתר https://www.kinbooks.co.il/hmhvnnim-asp-cpvr.html

בני זוג מתלבטים אם לשלוח את בנם לכיתת מחוננים; עיתונאי לוחמני מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה; שני אחים מנסים למצוא שפה משותפת; שלושה שחקנים מתבצרים בתיאטרון ודורשים שינוי; גבר צעיר מתמודד עם הולדת בנו הבכור; ותסריטאי מתוסכל מחפש את הקול האמיתי שלו.

חמישה־עשר סיפורים מזמנים אל קובץ זה דמויות מוכרות ומפתיעות גם יחד, המבקשות לפעמים לנהל דיאלוג עם הקורא, ובפעמים אחרות לא נותנות לו להשחיל מילה. בין הסיפורים נמתחים קווים דקים של קרבה, ואף הם מבקשים לדבר זה עם זה.

מבורגנים מסודרים לבני נוער אבודים, מאמנים אידיאליסטים למשפחות מתפוררות — אסף צפור מפגיש אותנו עם דמויות שהן אנחנו, ברגעים של משבר, של שינוי ושל הבנה גדולה, מפגשים שמצליחים כולם לגעת בלב מגובה העיניים. דמויותיו יוצרות נוף אנושי מוכר עד כאב, משעשע עד דמעות וישראלי עד מאוד.
המחוננים יוצר אסף צפור צורה ספרותית המפיקה את המיטב מן התסריט ומן הפרוזה, והשפה המדויקת, המדוברת והמאופקת שלו בוראת רגעים מופלאים של חסד ושל תובנה.

ספר זה מומלץ לקריאה, אף על פי שהנגיעה שלו במחוננים ובמחוננות אינה ישירה ב-14 מהסיפורים המופיעים בו. בסיפור שנתן לספר את שמו – ה"גיבורים" הם בני זוג ש"בונים מגדלים באוויר" לגבי החלטה את לשלוח את בנם לכיתת מחוננים, כאשר בסופו של דבר (וסליחה על הספוילר...) בנם לא נבחר כלל ללמוד בכיתה כזאת. יש כאן עקיצה שאינה-מרומזת לקהל תל-אביבי שמצהיר שמבחינתו "העיקר שהילד יהיה מאושר", אבל מאוד חשוב לו לדעת שהילד שלהם אכן קיבל את "אישור המחוננות" של משרד החינוך, שניתן לאחר קבלת תוצאות מבחני שלב ב של איתור המחננים בכיתה ב.

 

ספר הילדים – ולמעשה היצירה לילדים – שאני ממליצה עליה בחום היא זו:

מיה מיטב-מגן (2017). הבלוגר 1. תעלומת הצופן הסודי. תל אביב: כתר.

את התקציר שלה ואת הפרק הראשון ניתן למצוא באתר עברית

https://www.e-vrit.co.il/Product/7578/

תקציר

השם הוא דני. דני מאסלי (תגידו את זה כמה פעמים ומהר)

ככה קוראים לבלוג שפתחתי בעצת אמא שלי כדי "לשחרר קצת עצבים". נו, באמת.

אני אוהב טריוויה, חידות ותעלומות. אולי בהשראת אבא שלי, שהוא בלש פרטי. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אחרי שיום אחד נחתה אצלי חבילה מוזרה עם צופן סודי.

 

תעלומת הצופן הסודי הוא הספר הראשון בסדרת "הבלוגר". 

הספר השני – בקרוב!

 

 

ממש לא כדאי לכם לפתוח בלוג, אין לכם מושג איך תסתבכו.

אני לא יכול לתת פה עוד פרטים, רק אציין שלא ידעתי לאן זה יגיע כשהתחלתי לפענח את

הצופן הסודי שהוא גם צופן קרימזון. וגם הסיבה לכך ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

והמבין יבין

 

תגובות:

בילבי: אל תגלו כלום, זה טופ סיקרט!

מישקה פופר: אני

הגאון: אף אחד לא חשב לגלות, אנחנו רק צריכים להרוויח זמן...

אחת שיודעת: אני חושבת, שמן הראוי היה להציג פה את הדמויות באור יותר מחמיא. הסיפור הזה הוא של כולנו, לא?

דני מאסלי: בא-רו-ר!

גולדה מאיר: אמרתי לכם לא להתעסק עם קרימזון!

מיכה נפו: איך את קשורה לכאן?

אלי קופטר: רק אם תקרא את הספר תגלה מה הקשר

 

פרק ראשון

קבלו: הפוסט הראשון שלי בחיים.

5 בפברואר 14:00

 

אם אימא שלי לא הייתה כזאת מעצבנת, בכלל לא הייתי פותח את הבלוג הזה.

אחרי מריבה קולנית מהסוג של: "למה אני צריכה לאסוף אחריך את הבגדים המלוכלכים?" / "כי לא היה לי זמן לסדר" / "זה לא מקובל עלי אדוני הצעיר!" / "אבל זה מקובל עלי!!" / "אבל זה הבית שלי!" / "זה גם הבית שלי!!" / טריקת דלת, היא הציעה לי להתחיל לכתוב יומן אישי כדי ש"תשחרר קצת עצבים, ואל תדרוך על הצבים". היא תמיד ממציאה פתגמים כאלה. אותי זה לא מצחיק .

 

בא־רו־ר שסירבתי.

באיזה מילניום היא חיה?!

 

מה שבטוח, לא הייתי צריך "להשתחרר" אם היא לא הייתה קודחת לי כזה בור בתוך המוח! היא אף פעם לא מבינה אותי. בזמן האחרון אני כבר לא מנסה להסביר, אני פשוט "מגלגל עיניים", כמו שההורים קוראים לזה, ומקווה שיעזבו אותי.

מ ש ע מ ם ל י   !!!

כבר קראתי בפעם האלף את הקומיקס שקניתי אתמול, וסידרתי את הספרים שלי לפי סוגים, ועכשיו פתחתי בלוג. קוראים לו: דני מאסלי.

אל תתבלבלו, דני מאסלי זה לא השם האמיתי שלי, אבל הפרטים האחרים שכתבתי על עצמי דווקא כן נכונים: אני בן רבע ל-12, גר בעיר הכי פיתה בארץ, בבצפר אני משלים שעות שינה או "מבלה" בספרייה. פעם אפילו נעלו אותי בפנים  אימא שלי מורה (מזל שלא בבצפר שלי!!) וכמו בסיפורים, יש לה עיניים בגב. צמרמורת. אבא שלי הוא בלש פרטי (תמיד באמצע איזו משימה חשאית), יש לי אח ואחות תאומים בני שלוש וקצת (נקרא להם עמי ותמי) ואני אוהב לקרוא (בזמן האחרון בעיקר קומיקס מחו"ל), כל מה שקשור במחשבים, DND וטריוויה.

למה זה מגיע לי? אימא שלי קוראת לי עכשיו כדי לשאול למה אני שוב תקוע מול המחשב, כשזו בכלל היא שהציעה לי לכתוב!!

אדומטר*: 7 מתוך 10.

- - -

* אדומטר - מדד שמראה את דרגת העצבים לפי צבע הפנים שלי. כמו רוב בני המין האנושי, גמני נעשה אדום יותר ככל שאני יותר עצבני.

 

כפי שנוכחתם בעצמכם – אם צלחתם את הפוסט הארוך עד כה – אין בתקציר או בפרק הראשון אף מילה ששורשה "חנן". ילדים מחוננים הם ילדים, והם זקוקים לספרים שמצד אחד – יגרו את האינטליגנציה שלהם, אבל מצד שני – יכולותיהם הקוגניטיביות לא יהיו הנושאים של ספרים אלו. בוודאי שאינם זקוקים לספרים שילעיגו על מאפיינים חיצוניים שלהם, משל היו מאפיינים כאלה קיימים בכלל, ואין הם זקוקים להתבטלותם של מבוגרים מול מחוננותם. ספרה של מיה מיטב-מגן עונה על כל הדברים האלה, ועוד יותר!

 

 

 


עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.