פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למול ביתה של תדהרה - נובלה | דב ויגיסר

למול ביתה של תדהרה - נובלה | דב ויגיסר

דב ויגיסר | 1/11/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מעין מבוא: מתוך אתר "פסיכיאטר"

ארוטומניה – מחלה של אהבה

ארוטומניה היא הפרעה נפשית קשה המבוססת בעיקרה על אשליית שווא. אדם הלוקה בארוטומניה בטוח שהוא נאהב, בעוד שלמעשה הוא לא. האמונה הודאית הזאת רודפת את האדם הארוטומני, ואף עשויה לגרום לכך שהוא מטריד את הצד השני, האוהב אותו על פי טענתו. ההטרדה אינה בעלת נופך מיני, מאחר וארוטומניה הינה אשליה של אהבה אידיאלית, טהורה.

הפרעה נפשית זו איננה נפוצה כדוגמת הפרעות נפשיות אחרות, היא משפיעה בעיקר על נשים. גורם המושא של הפרעת הארוטומניה הוא גבר אינטלקטואלי ובעל מעמד חברתי גבוה, לעיתים רחוקות ביותר המושא של האדם הארוטומני הוא אישה.

מחשבות של אדם ארוטומני

עבור אדם הלוקה בארוטומניה, אובייקט האשליה יכול מאד מהר להפוך למושא אובססיביות. כאשר מדובר בדמויות ציבוריות, כדוגמת ידוענים, אנשי רוח וכד' האדם הארוטומני  עשוי להאמין כי מושא האשליה שלו  שולח לו סימנים סודיים במהלך הופעותיו בציבור ובתקשורת.

מחוות יד שגרתית ופשוטה עשויה להתפרש בעיני המטופל כהצהרת אהבה והוא אף ינסה לתקשר עם מושא האהבה שלו באמצעות סידור החפצים האישיים או שימוש בשפת גוף מסוימת.

במקרים בהם ההפרעה מתנהלת סביב אדם, אשר הלוקה בהפרעה נמצא בקשר עימו, המטופל עשוי להתנהג באגרסיביות ולדרוש בקשות בלתי הגיוניות או לנהוג בקנאה מוקצנת. הגבר עשוי לגרום לבעיות באינטראקציות החברתיות כדוגמת מערכות יחסים במקום העבודה (עובד-מעביד, עבודת צוות וכד).

ארוטומניה – הגורמים להפרעה

כיום, עדין לא ברור מהן הנסיבות המדויקות המובילות להתפתחות הארוטומניה בקרב נשים וגברים. מנגד לכך, יש לא מעט הנחות, כאשר המדוברת ביותר מיוחסת לחסך באהבה במהלך הינקות של האדם. מחסור באהבת אב או אם. כאשר הנטייה של מדענים רבים היא מחסור באהבת האם, אשר עשוי לבוא לידי ביטוי בפיתוח האשליה של אהבה מצד גבר בעל מעמד חברתי גבוה.

 מבחינה פסיכואנליטית, הטענה כי אישה הסובלת מארוטומניה מתקשה מאד לקבל את המחסור בפאלוס אצל אימה, וכתוצאה מכך ישנו חוסר יכולת להגדרה עצמית כיצור מיני. לא משנה מהו הגורם, ההזיה הינה תמיד פירצה המאפשרת להימנע מלהתמודד עם מציאות קשה מדי.

כאשר ארוטומניה הופכת למסוכנת...

ההזיה של האדם הארוטומני בסופו של דבר תגע בכל ההיבטים בחיים. בסופו של דבר, הוא עלול לפרש את המתרחש סביבה כחלק בלתי נפרד מהאובססיה שלו. האדם הארוטומני אף משוכנע כי ישנה קונספירציה כלשהי במטרה למנוע מהצד השני להצהיר בפומבי על כוונותיו.

אפילו הסביבה הקרובה של האדם הלוקה בהפרעה הינה חשודה בעיניו, במיוחד כאשר האנשים הקרובים מעיזים לפקפק באמיתות של אהבה הזאת.

התחושה הזאת עשויה לעורר פרנויה בצורה של תוקפנות. עבור אדם הסובל מההזיה של ארוטומניה, הסיכון הוא הטרדות ולעיתים רחוקות גם תוקפנות. אולם במרבית המקרים, מי שנמצא בסיכון הוא האדם הלוקה בהפרעה ולא מושא ההפרעה שלו, שכן מקרי ההתאבדות בקרב הלוקים בהפרעה הינו גבוה ביותר.

אופן הטיפול בארוטומניה

כאשר האדם הלוקה בארוטומניה הופך להיות תוקפני לפי מושא האשליה שלו וכלפי סביבתו הקרובה, ההמלצה היא אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. בכל שאר המקרים, יש לעקוב, לנטר ולפקח אחר האדם הארוטומני לאורך זמן. על מנת שהטיפול יהיה מוצלח, על האדם הלוקה בהפרעה לנטוש את ההזיה שלו. זהו תהליך ארוך ומפרך לגילוי הגורמים אשר הובילו להתפתחות ההפרעה, שכן עבור האדם הלוקה בה, הארוטומניה הינה כלי הישרדותי אשר פיתח כתוצאה ממשהו.

 

למול ביתה של תדהרה

בוקר חורפי עכשיו והשחר הפציע מוקדם מהרגיל מהסיבות השמורות לו, אדוה מוזרה תלויה על פני החורשה ודממה מוחלטת השתררה בגן הציבורי. בשעות הבוקר המוקדמות עננות ערפילית עוטפת את אוטובוס מגורי ובבקרים כגון אלו, נוהג אני להשכים קום, צביטות ודקירות מרצדות בכל גופי ואף ביתה של תדהרה שניצב למול האוטובוס הישן, מקום מגורי, נראה מטושטש וערפילי כאילו עומד הוא להתנתק  מעל פני האדמה אך למרות זאת בתוך פנימיותי יתמיד לעד משום שקיומו בתוך תוכי הנו נפשי יותר מהיותו פיזי וברגע שיעקר מתוכי תצא מן הסתם גם נשמתי מתוך החד-גדיא הזה ויתכן שתיגאל מכל ייסוריה.

באיטיות מרובה הזדחלתי לכיוון ה"מטבח" בניסיון להדליק את הפתילייה העשנה, הגפרורים סירבו להידלק, כנראה עקב הקור והלחות לרגע עמדתי להתייאש, אף משתיית כוס תה חם אך לחזור למיטתי לא יכולתי בגלל כל אותם המחשבות והדווים המחכים לי בה, אזרתי את מלוא כוחי ותושייתי ולבסוף ניצת הגפרור והדליק את הפתיל. עכשיו חשתי הקלה כלשהי למראה להבת האש, מעין רגש קדמוני עמוק כלפי האש המטיבה, המחממת המשרה בטחון ורגיעה לנוכח הפחדים העמוקים כלפי החשכה  הקודרת.

אורה הלאה של הלהבה האיר במקצת את פני האוטובוס שהכול בתוכו היה חסר סדר וניקיון, דוחה, קודר אך כך בחרתי לחיות, בשלב זה של חיי. למושגים מסוג סדר וניקיון לא היו עתה כל משמעות לגבי.

משרתחו המים מזגתי אותם לתוך הכוס יחד עם תיון ומעט סוכר. התיישבתי על הכסא החלוד למול הרי הלוטם המחווירים נוכח השמש החורפית המסרבת לזרוח. פיסת ים השתרבבה בינות להרים, ואפרוריות השמים השתקפה באדוותה המרוחקת. שעת ההרהורים הגיעה, משמעות המוות לנוכח החיים, ההכרה במוות המטיב המוביל להשלמה עצמית לכניעה, לרפיון וזאת לאחר תקופות של בעתה וסיוטים אין סופיים לנוכח העבר הכושל ועתיד שאיננו מבטיח שום דבר. הרהורים נוגים שאינם מוליכים לשום מקום נוגעים ואינם נוגעים מרחפים כפרפרי לילה סביב לנורה ערומה ונושרים שדודים חסרי תועלת והנני יושב למול הרי הלוטם, יותר נכון למול ביתה של תדהרה סרק וליתר דיוק פרופסור תדהרה סרק המתמחה בספרות השוואתית וברשותה קתדרה משל עצמה בחוג לספרות של האוניברסיטה. ועכשיו, אפנה אליכם ידידי, אשר משום מה נקרה בידכם כתב זה. כמובן שאיני מוציא מכלל ספק שרק במקרה קרה הדבר, מכאן ואילך אתאר את ימי שבתי באוטובוס החלוד למול ביתה של תדהרה, אין בידי לשפוך אור "אופטימי" ו "מלבב"  מימי שבת אלו משום שעליבותי הרבה ומסכת כישלונותיי הביאוני עד הלום לכן יקשה ביותר למצוא כאן תיאורי תהילה וגבורה משל המאהב הבלתי נכנע המקדיש את חייו הדון–קישוטיים כדי לשנות לב אהובתו, כמו כן לא תמצאו כאן הגיגי פילוסוף עמוק חשיבה ובעל ידע נרחב שיעזור לכם מן הסתם לגלות את סוד המסתורים שבחיים וינסוך תקווה ועידוד כלשהם לקראת חיים טובים יותר.

לא יקירי, מחכה לכם אוסף הגיגים בלתי מסודרים ומעט מאורעות שקרוני בעת שהותי באוטובוס החלוד, אנשים מספר שנקרו בדרכי וסיפרו לי את סיפור חייהם וברקע מרחפת כעננה חברה שהחלה את ימי הבראשית שלה בסערה ובהרבה תקווה וחזון ואט אט הידרדרה והסתאבה והאנשים בתוכה בין שרוצים ובין שאינם רוצים לכודים כדגים מלוחים בחבית עץ מוצקה ואינם יודעים אנה לפנות, אלו הרעיונות המרכזיים לכתב היד המונח לפניכם לכן ההזדמנות בידכם כבר עתה, להטיל לסל הניירות את כתב היד ואם לא בחרתם כך אין אחריותי הדבר ושהדי במרומים שאני נקי מכל עוון.

יתכן שהנני מצטייר בעיניכם כ"אדם חופשי" נטול אחריות הגר בפינה נידחת ללא כל התחייבויות, טעות הדבר, החופש הוא עניין שבפנים ואני מתגורר באוטובוס החלוד כדי לסגור מעגל ייסורים שדומה שלעולם לא יתום.

לפני עשרים ושמונה שנים נפגשנו תדהרה ואני, אז הייתה נערה תמימה ותמהה עם עיניים כחולות שהרקיע שנשקף מתוכן רק הבליט את זכותה וגופה המסורבל מוזנח קמעה ספק נערי ספק של אישה שרק עתה בגרה וגם אני, עבדכם הנאמן הייתי מאד צעיר ועמדתי משתהה למול עולם מוזר כדרך הצעירים מסתבר, כל ישותי קורנת ביטחון עצמי, התנשאות ושחצנות. הכרנו זו את זה ויחד נוצר בינינו מה שנוצר ואחר, התפוגג הכול ונדם והיא נעלמה מחיי הפיזיים תמימה ושלמה עם עצמה ואני נותרתי כשם שהינני היום רק יותר חבול ושבור.

ומאז, משום מה לא מצאתי מקומי בעולם וגם לא בקרב משפחתי ודומה שהסיפור מוכר וידוע ואין הרבה מה להוסיף אלא שלעת זקנתי נטשתי את כל מסגרות חיי שלא היו רבות ומקיפות ובאתי לכאן, לחורשה שלמול ביתה כדי להשלים את המעגל, לטוב או לרע מניח לגורל או להשגחה או לכל כוח אחר לנווט את שארית חיי יהיו אשר יהיו. מסתבר שלי כבר אין כוח רב להוביל את העגלה החורקת שגלגליה ניתקו במשך השנים והצירים החלודים נגררים בגרוטסקיות פליניסטית מוזרה.

עכשיו מתחיל הרקיע להתבהר, פעם הייתי סבור שיש בכך מעין סמל לשוטים הרואים בכך את ניצחון האופטימיות על פני הרוע והחשיכה, היום לצערי גם זאת איני יכול לומר, על כל פנים באוטובוס עדין שוררת אפלה וקירותיו נוטפים לחות קרירה משל הלילה.

לעיתים נדירות מוצא אני מעט שלווה במשכני החלוד, זאת בעיקר בשעות הערב כאשר השמש שוקעת אט אט בים הגמלוני והמרוחק ולנגד עיני עומד יום נוסף לימוג, בעת הזו יש שהרגשה שלווה מתחילה לקנן בתוך תוכי, מדליק את הפתילייה העשנה וחולט את התה שמביא לי חלדי מכפרו ודומה כי מתמזג אני בשלוות הנצח המקווה, זוהי השלווה שדורות רבים של הוגי רוח מנסים למצוא ולו אף חלקיק אבק קטן קטנוני המתמזג ביקום האין סופי.

ברגעים שכאלו אף דירתה של תדהרה ומעשיה אינם מעניינים אותי כולל כל אותן מחשבות הרודפות אותי השכם וערב:" מה היה קורה לו אני הייתי עכשיו בדירתה של תדהרה במקום בעלה הפרופסור למתמטיקה שימושי"? מתקהים ונמוגים ואף שאינם נעלמים לחלוטין כיון שהפכו לחלק מישותי, חשיבותם, ברגעים אלו בטלה כמעט לחלוטין.

שהרי כאן הכול פרי רוחי או ניתן לומר משלי וכישלוני ואין לאיש מלבדי חלק בכך. אלא שעתה שעת בוקר ועוד מעט ידפוק חלדי על דלת האוטובוס ובחיוך מבויש יושיט לי את הירקות שקטף בחלקת האדמה שליד האוטובוס.

חלדי הוא ערבי זקן שגר לפני שנים בהרי הלוטם וגורש לכפר נידח ועכשיו עובד הוא בעיריה, במחלקת הגינון ומטפל בחורשה שבה שוכן אני וכך התוודענו ומאז מוצא אני בו עזר רב, חוכמת חייו ואופיו הישר והכן מקלים במקצת את מועקותיי וניתן אף לומר שהוא ידיד אמיתי. רבות למדתי ממנו ובעיקר את סוד הקיום הטבעי, לדעת לגדל באדמה המטיבה ירקות ומני עשבים שבעזרתם ניתן להתקיים. אני מושיט לו כוס תה ומזמינו להיכנס ומביט אל פניו החרוצות קמטים ועיניו השקועות עמוק בתוך ארובותיהם עד כי דומה כי אין הוא רואה דבר, אלא שהוא רואה יותר ממה שצריך הוא לראות, כך אמר לי פעם ולא ירדתי אז לסוף דעתו, פעם אשאל את חלדי על המשמעות של דבריו אלו אבל כרגע אנו שותים את התה בשתיקה והשמש שהפציעה לא מכבר מתחילה לחמם את תוך האוטובוס ואוירה נינוחה משתררת בו ואחר מוציא חלדי פיתה גדולה בוצע אותה לשניים, מצרף מספר בצלים ירוקים ועגבניות שזה עתה נקטפו ואנו אוכלים חרישית, לבסוף נפרד הוא ממני ופונה לעבודות יומו שהן שמירה וטיפוח החורשה שבה אני מתגורר.

עכשיו סבורני כי תדהרה, קמה משנתה. ילדיה כבר אינם בבית ורק בעלה איתה אך לכל אחד מהם סדר יום שונה הוא מתעורר מוקדם בבוקר ויוצא לריצת בוקר שמשרה בריאות ואון ואחר לבוש כאיש עסקים מצליח פונה לאוניברסיטה לצורך עיסוקיו ואילו תדהרה אוהבת להתכרבל במיטתה עד מאוחר, מניחה לחום השמש לחמם את העולם בטרם תצא ממיטתה וכמעט שלא מתעכבת בבית, לבושה בבגדים מרושלים המעידים על יחסה אל הקונפורמיות ומציגה עצמה כפרופסור לספרות השוואתית שאינה כבולה לענייני אופנה וסדר חברתי, לא משום שהיא מורדת במוסכמות אלא משום שכך "בא לה" ומשום שלדעתה אין צורך תמיד להצדיק את מרבית הדברים בהסברים הגיוניים. המעניין הוא שהיא בדרכה הנון–קונפורמיסטית זלזלנית קמעה והוא בדרכו הרצינית והמקובלת לא פגרו איש אחר רעותה ושניהם הגיעו לעמדות מכובדות. חוג תלמידיהם מוקיר אותם וסובב סביבם כחסידים סביב הרבי ומעת לעת מוצגים בספריות האוניברסיטאות ובחלונות הראוה של חנויות הספרים המובחרות – מחקרים חדשים פרי עטם שלא לדבר על כתבי העט הרבים המפרסמים מאמריהם. וגם ילדיהם, שניים במספר, בגרו וקיבלו יתכן בתורשה או בעיצוב התנהגות תכונותיהם של זוג ההורים ויצאה מזיגה מעורפלת של סדר לא מאורגן אך האווירה התרבותית הנינוחה שבה גדלו, אוירה שאינה מסתירה את השאפתנות האינטלקטואלית, תרמה להבשלתם המדעית וכיום נמצאים הם בניכר, באוניברסיטאות יוקרתיות, שולחים מידי חודש E-MAIL בלתי מחייב על התקדמותם ולעתים בחודשי הקיץ "קופצים" לביקור או תדהרה ובעלה יחד או כל אחד מהם בנפרד בעת ועידה כלשהי, נפגשים באחד מבתי הקפה המיוחדים שבחו"ל ומספר שעות מבלים יחד עם הילדים וברקע מבצבצת האווירה האינטלקטואלית המוסווית בציניות עדינה. את כל הפרטים האלה צברתי כצבור הכילי את מעותיו אחד לאחד במעקב אחר פרסומים בעיתונים וברשתות החברתיות עוד בטרם הגיעי למצב הנוכחי, משיחות עם השכנים בשיטתיות האופיינית לאדם שרק דבר אחד טמון בראשו הכפייתי והוא: כל הפרטים האפשריים על משפחת סרק.

ברגע זה  חמימות נעימה מתפשטת באוטובוס, אני מסדר במקצת את האי-סדר, מעביר את הכלים המלוכלכים מהבוקר ומאתמול לדלי השטיפה, כיוון שאין מים זורמים בתוך האוטובוס השטיפה מתבצעת בברזיה של הגן הציבורי, במיטה הסתורה אינני נוגע מלבד ליישר קצת את השמיכות, פה אני מזיז כסא מתנדנד וגם איזה בגד זרוק על הרצפה מניחו בגומחה המשמשת אותי כארון והרי ביתי סודר לטעמי ושהדי במרומים שאין בי צורך יותר.

קשים ומרים עבורי רגעי הפרידה לאחר חודשי הזוהר הערטילאי שבהם הייתי מיודד-מאוהב עם תדהרה לפני 28 שנים. אולי ישמע מופרך הדבר אך לאחר שהסתיים הכול חשתי עצמי כאותו פרפרון שסיים את תפקידו הביולוגי ועליו להיעלם מעולמינו זה וזאת, באם כלל ישנן איזה שהן רגשות לפרפרים. בכן מה נותר? נותר גוף כלשהו דווי ומיוסר המשרך דרכו בעולם וחי באשליה של גאולה כלשהי ספק מיסטית ספק אמיתית וככל שהשנים חולפות גוברת במבוכה ומתמסד הייאוש עד כי הפך חלק מישותי והבינותי כי כך נגזר עלי לחיות ואין על איש להלין אלא על אישיותי שלי ודפוסיה החריגים.

ובאשר ל"עיסוקי" בעבר פקיד מס הנטל הייתי התפקיד המתאים ביותר לאדם שאינו מחבב את עצמו במיוחד וזאת מדוע? כיון שאין בעבודה זו שום דבר מהיצירתיות והעשייה. קיימים תקנונים וספרי חוקים וקיים ציבור רחב שאינו מבין מדוע גוזלים ממנו את כספו ובין שני בגופים אלו נמצא פקיד הנטל המשתדל למצוא את האיזון העדין בין נטיות הלב הטבעיות שמקורן בחמדנות ובתאוות הממון ולשם כך נוצרו מנגנוני הגנה שונים ומשונים לשמירת הממון והרכוש וקיימים גם "צורכי" המדינה הבולעת במלחמתה הבלתי פוסקת את כספי הנישומים והמדינה מוציאה את הכספים הללו על דברים שטחיים וחסרי תועלת הנקבעים על יד פוליטיקאים אינטרסנטים, שאפתנים ותאבי בצע. גם נשוי הייתי, למעשה עדין אני נשוי אלא שעכשיו נפרדת מאשתי שכלל לא נדהמה ממעשי זה, כבר שנים שאנו חיים בשני עולמות נפרדים וכשעזבו הילדים הפכו חיינו ביתר שאת לריקים וחסר תוכן ומן הסתם, שנינו חשנו תחושת רווחה ברגע שארזתי את מעט מטלטלי ויצאתי לקראת "חיי החדשים" באוטובוס החלוד בפאתי הגן הציבורי למול ביתה של תדהרה סרק.

ברצוני להבהיר במקצת את הנקודה שיתכן שהדבר נשמע מעט תמוה בעיניכם – הסתגרותי בתוך האנדרטה החלודה והגרוטסקית בעלת המשמעות הטרגית למול הגורם  המשוער בעיני לכל מסכת ייסוריי אינה אומרת כלל וכלל שהינני שואף לנקמה כפייתית כדרך הסובלים מסוג זה של בעיה. כי כיצד אוכל לפגוע באישה זו שהייתה נשוא כל הזיותיי? באותם ימים בודדים שנימות דקות של אופטימיות זהירה מגיחות מתוך אפלת הקדרות יתכן שמקווה אני שדי בעצם קיומי למולה כדי שיחול שינוי כלשהו בה ומי יודע? אולי תיזכר באותם רגעים רחוקים מהעבר ומשהו ישתנה ביחסה אלי, רבים הם האנשים שבהגיעם לגיל המעבר משנים את אופן חשיבתם, והעבר והאופק המתקצר לנוכח השינויים הפיזיולוגיים גורמים לראיה מחודשת של החיים או שמא לתקווה כלשהי להתחדשות הנעורים חסרת האחריות מקדמא דנא? החזרה לתקופה חסרת הדאגות שבו העתיד מבטיח כה רבות אולם חזונות העתיד של אותם ימים עבור תדהרה הוא הגשמת ציפיותיה משום שמסתבר שהגיעה רחוק  ככל האפשר שניתן לשאוף ומה ידרבן אותה לשנות את כל אורח חייה הנוכחיים ולחלק את שארית ימיה המפורסמים לאחר שכה טרחה לבנות את הקריירה שלה ותדמיתה האינטלקטואלית הזוהרת עם אדם שכמותי? הנני, ולא ניתן להתעלם מכך, חסר שם ומעמד, אדם ללא בית, רכוש וקרקע מוצקה תחתיו, אדם מזדקן פיזית ונפשית אפוף דיכאונות תמידיים אולם, כעננה נרקוטית כה קוסמת לי המחשבה על ערפילי אפופי האשליות, עד כי לנוכח כך כל גופי נרעד ועיני מתמלאות לחלוחית של דמעות. הצד המציאותי שבשארית הגיוני ספקן למדי: האם ניתן להחזיר את גלגלי הזמן אחורה? מה יהיו החיים האלה המוחזרים עשרים ושמונה שנים אחורה?  תרמית הוליוודית? זיוף פרוזאי, או שמא הצגה זולה של קברט החיים הציני השוטף את כולנו מוקדם או מאוחר? אני מודע לכך שכל אותם הרהורי קסם ודמיונות שווא בדבר טיול יד ביד בין הפרדסים (שנכחדו ואינם ובמקומם בנו דירות יוקרה צפופות) כאשר ברקע מנהמות הממטרות והברושים עטופים בטללי ערב והכול כה מעורפל ממש כבחלום.

דומה שכל אותם הרהורים פוגעים בי קשות משום שכאמור הינם לא יותר מאשר אשליה נרקוטית שנראה שכבר אינני יכול להיגמל ממנה והיא נטפלה אלי כספחת ממארת ואיננה נותנת לי מנוח. אבל אימרו לי ידידי במטותא מכם מהו הגבול בין הדמיון למציאות? אני שכל חיי חייתי כביכול "במציאות" מסביבי דוחות שומה וחוקי מס-הנטל על צוויהם ותקנותיהם, והכול היה כל כך מציאותי וריאלי ועם זאת בלתי מציאותי כיוון שהכול רימו והונו וכולם ידעו שהכול מרמים והצווים והתקנות רק הבליטו את האבסורדיות שבכל מעשה הרמייה. וראיתי אנשים מאד "מציאותיים" מחושבים וקפדנים שבעבור שטות קיפחו את חייהם ושלחו יד בנפשם לאחר שנים רבות של עמל ויגיעה... ואותם אני מכנה "אחי גיבורי התהילה" ועוד אגיע לספר עליהם ורק אומר כעת כי בניגוד אלי מסוגלים היו להגשים את עצם מהותם בתקופה זו של חייהם. זוכרני, היום הראשון להגעתי לגן שממול ביתה, הישיבה הראשונה בצידו האחורי של האוטובוס שם הצבתי את "שולחן הכתיבה" שהינו עץ ישן המונח על ארגזים. למולי אז נבטה דירתה של תדהרה, דירה פנימית הצופה אל הגן. מה טבעי הדבר והגיוני שהיא ובעלה ירכשו במקום דירה חזיתית שמסביבה שאון התחבורה והרחוב, דווקא דירה פנימית כאשר חדרי השינה וחדר האורחים נושקים לגן הציבורי ומשרים לדירה אוירה כפרית-פסטורלית.

מיד בהגיעי, כאדם שאחזהו הדיבוק סידרתי איכשהו את מיטתי ואת ארון הבגדים בגומחה הקדמית של האוטובוס ומייד, ברוח יעודי החילותי לצפות על דירתה מנסה לאתר את בני הבית, ללמוד את הרגליהם. האם תדהרה יודעת שאני נמצא למרגלות ביתה? האם יודעת היא כי התימהוני שנגרר מהעמק ההביל אל הרי הלוטם, איננו אלא "אני"? שריד ישן מחייה המלאים בתקופת נעוריה כאשר הייתי עדין "אני" ועכשיו אינני "אני", ואם איננה יודעת לא ירחק היום ותדע זאת. הנה אפוא נקשרתי אליה שוב, אף שלא בידיעתה ומן הסתם בהתנגדותה הנחרצת אף לעצם קיומי.

מכאן אין בכוונתי ללכת לשום מקום אחר שלא כבעבר שנסוגותי כעכבר נפחד ולא לחמתי על המשך מאוויי, עכשיו אין בכוונתי לסגת, חדלתי להיות האביר האציל ספוג היגון המוותר בקלות כה רבה על אהבת חייו, משום שהניח לאהבת חייו להיעלם בעודו בוחן במבט חסר אונים ומלא רחמים עצמיים העלמות זו.

באותו יום, שראיתיה לראשונה, יושבת על כסא במרפסתה, בעזרת המשקפת מרחיקת הראות שבידי, נבטו לעיני פניה וגופה. היא הזדקנה גופה התרפס והשמין ופניה סגלו הבעה גסה והמונית. גסות מחוצפת של אישה שיש לה כמעט הכול ואיננה מוכנה להפטר מאף אחד מהישגיה היפוכו של דבר, שאיפותיה הינם, להמשיך להתקדם ולצבור עוד תארים, פרסומים, ומאוחר יותר כפי שהתברר לי גם מאהבים צעירים מקרב תלמידיה. עכשיו היא דומה לאימה שכאשר הכרתיה הייתה בת גילה של תדהרה היום בזיכרוני אז נראתה בעיני כאישה זקנה שעליה כבר להתכונן לבואו של איש הרפסודה. ויש לומר כי כאשר הייתי בן עשרים אנשים בני חמישים נראו בעיני אנשים זקנים שבעי שנים ואילו כיום שאני כבר בן חמישים, נראה לי כי עדין נער אנוכי, נפחד ונרגש ורק המעטפת החיצונית הגיבה כפי שהגיבה אולם בתוך תוכי לא חל כל שינוי - אותה אישיות כבהיותי אדם צעיר נער נפחד ונרעש הנתון מדי פעם לרגעי התעלות והתלהבות ורוב הזמן שקוע בייאוש תהומי. כדי לשמרם לרגעי התחייה שיתכן ויתרחשו באחד הימים. אני אדם של תקופה רחוקה שאופיינה אז בפריחה קצרה חסרת פשר אך הסתיימה כפי שהסתיימה ולאחר תקופה זו זרמו החיים איכשהו ועברו מעל פני חסרי כל חשיבות ומשמעות והותירו רישומם על פני המעטפת בלבד אך לא חדרו פנימה, אל האמיתי שבי אל שלהבת הנפש הרוטטת וההומה הממתינה בחרדת קודש אל האיחוד המקודש. אינני יודע כיצד קרה הדבר שאני חש עצמי כאותו נער נבוך וביישן שהתאהב עד כלות בנערה זו, שכל אישיותי סבה והומה סביב דמותה. דומני שבאותו יום כאשר לראשונה, לאחר שנים ראיתי את דמותי, כפי שהשתקפה מהמראה הקטנה שתליתי על דופנו הפנימי של האוטובוס ניבט אלי גוף רפוי ושמנמן, קרחת טרם זמנה בוהקת למול עיני ובשיפוליה שער מאפיר ומדובלל. שלושים ואחת שנים היו צריכות לחלוף עד שהתעשתי, אדם חסר יוזמות ומרץ שכמותי, הלכתי והשלכתי הכול אחרי, רכשתי אוטובוס ישן, ריהטתי אותו, קניתי מספר מחברות ועט והריני יושב וכותב את  הגיגי המבולבלים חסרי התכלית והמובן באלו הדפים. ושוב ניבטת למול עיני, דמותה של תדהרה היום, שערה הצבוע בגוון חלודה, בשעתו הייתה בהירה ועכשיו צבעה אדמוני חי וגועש כאילו רוצה לסמל באדמוניות האגרסיבית את רצונותיה לבלוע את תוכנם של החיים מהר ככל האפשר. פניה התעבו, ונעלמה התמימות המלבבת שכה קסמה לי אז לפני עשרות שנים. על גופה כי השמין והתעבה לא אתעכב, איש מבוגר הנני ונעדר כל תחושות תאווה, תודתי לאל שפטר אותי מצרכים גופניים אלו ועתה הנני כנזיר הפרוש במנזרו הבודד, מתפרנס בצמצום  ספגני ואין בו כלום מתאוות המין והגרגרנות. מופלא הדבר, אבל הנה, מבלי משים, כבר מספר דפים שרבטו בדיו הירוקה ונוצרה למרבית הפליאה איזשהו זיקה בין מוחי הקודח לידי הכותבת. ניתנה האמת להיאמר, כה חששתי מרגעים אלו, כאשר אשב לבדי באוטובוס הישן והחלוד ואנסה לכתוב הגיגי המבולבלים או אז דבר לא יצא תחת ידי. כדבר הזה קרה לי לא פעם כאשר נאלץ הייתי לכתוב את הדוחות החדשים בדבר תיקי הנישומים במשרד מס הנטל. כמובן לא ציפו ממני לכתיבה "ספרותית" אם בכלל קיימת כתיבה מסוג זה, אלא לדוחות חשבוניים מדויקים ולחוות דעתי כיצד מצליחים הנישומים בעזרת רואי חשבון מתוחכמים להתחמק מנטל המיסים. יושב הייתי מול הדפים הרשמיים וידי כמשותקת, לא ידעתי במה להתחיל ובמה לסיים... ומרוב סבל וייסורים חליתי מסוג המחלות הפסיכוסומאטיות וכתיבת הדו"ח נמסרה לפקיד אחר וכך נפטרתי מעול הכתיבה.

היה אז קיץ, בעת שראיתי את תדהרה לראשונה, באותה שעת ערביים, כאשר השמש שקעה בים ופיסת המפרץ הרגוע והאדמדם נשקף מחלונות האוטובוס המאובקים, למולי נשקפה תדהר הישובה על הכסא נוח במרפסתה הפתוחה דומה כי חשתי לפתע כי מצוי אני בתוך חלום שהתגשם, חלום של אדם הוזה מנותק מהמציאות, החי בתוך זיכרונות העבר שמהם כבר אינו יכול להשתחרר גם אם זיכרונות אלו כבר איבדו מאמינותם ונותרו ככבלי מתכת חלודים שאינם מסוגלים לכבול את האדם אליהם אך גם אינם מסוגלים לשחררו מעולם וכך כתאומים סיאמים צועד אנוכי יחד עם כבלי החלודים וככל שחלידותם מתעבה כך נפשי ואישיותי יוצאת מקו האיזון העדין הקרוי אצל בני האנוש: "נורמאליות" לעבר דרכים נעלמות מוזרות ומשונות שבאחד מהם מן הסתם הנני מצוי כרגע ישוב כאחוז תזזית קודרת במושבי.

בתוך האוטובוס הישן למול מרפסתה של תדהרה סרק.

עכשיו, אתאר את סדר יומי: שעת ההשכמה על קשייה המרובים כבר נפרשה בפניכם, הרצון החזק להמשיך להתכרבל במיטה, חוסר התכלית שבקימה לקראת שום דבר וחוסר הנעה משוועת אולם משום מה לאחר מחצית השעה של מלחמה פנימית חזקה אני יוצא מיטתי ומתלבש, אחר כאשר מזג האויר משתפר מעט, יוצא אני ל"טיול היומי" שלי בגן, שביל קטן שאבני נחל מסמנות את גבולותיו. בשביל הזה אני מהלך הלוך ושוב כיוון שאורך השביל איננו יותר מארבע מאות מטר. מאחר שהחלטתי לחיות חיים בריאים רצוי לי ללכת ברגל ככל האפשר לפיכך יש פעמים שאני מסתובב בשביל הסיבובי זה מספר פעמים ובדרך כלל למולי מופיע בבגדי ספורט חדשים ומבריקים כאשר מצחו עטוף רצועת בד לבנה שכותרת כלשהי מוטבעת עליה והוא רץ כאילו העולם כולו נגדו. בנשימותיו התקניות לפי ההוראות של מלומדי הבריאות הספורטיבית ומסיים את מרוצו ליד מקום מגורי בעשיית מספר תרגילי התעמלות- לא אחר מאשר פרופ' יוחנן סרק האיש שהחליף אותי ומשמש כבעלה של תדהרה תקופה ארוכה, ולמעשה יש לו את כל מה שלי אין. אינני סבור שהוא מודע בצורה כלשהי לקיומי, ודאי תכנת את מוחו שלא לעסוק בדברים חסרי חשיבות ומה חסר חשיבות יותר מאדם שנוטש את ביתו ומתגורר באוטובוס חלוד, חסר תעסוקה וממון, ממתין לקראת הדבר הבלתי ודאי ביותר שקיים- העתיד שעל פי שאיפותיו שרובן פנטזיות סוריאליסטיות שאינן ניתנות להתממש על פי שום אמת מידה ריאליסטית.

בדרך כלל איננו מדברים הרבה, בעיקר אנו מחליפים מספר מילים על מצב הגן או על מזג האוויר היום, ואח"כ הוא מחייך ושיניו נראות כה בריאות וגם הוא שופע בריאות, גבוה והחלטתי, אדם שיכול להגיע לאן שרצונו להגיע אך בגלל נדיבות ליבו איננו רוצה להתפרס הרבה יותר ממה שהוא מצוי בו ודי לו במקצועו האקדמאי המכובד ובכבוד הרוב שזוכה הוא באוניברסיטה. בנוכחותה של אשתו החכמה והמעניינת ובערבים המעניינים שבו מכיר הוא אנשים חדשים שכולם מעניינים ולהם רקע ביוגראפי מיוחד ומרתק ומעשיהם חשובים ונמרצים ולמעשה הם בונים את החברה המתחדשת בארץ הקטנה הזו ויוצא מכך שיוחנן נמצא כל הזמן בסוד הדברים ומבין כיצד העולם הזה פועל וכיוון שהוא פרופסור למתמטיקה שימושית ועל פי השקפותיו על העולם המורכב מבעיות מתמטיות שחלקן פתורות וחלקן עדיין לא, ויש לפתרם ואז הכול יסתדר על הצד הטוב יותר ואם אינן נפתרות כרגע, הרי תיפתרנה בעתיד כי אין קץ ליכולות האנליטיות של האדם, לחשוב ולחשב ולפתור ולהתקדם לקראת העתיד הנצחי הבריא שבו כל בני האדם יהיו מאושרים וחזקים ויתכן שאף כלב שוטה שכמותי ימצא את מנוחתו בעולם עתידני זה.

מכאן, תבינו בוודאי שאני לגביו מעין "בעיה" מתמטית קלה לא פתורה משום ש"הבעיה" איננה מחפשת פתרון למצוקותיה  אלא שואפת להישאר בגדר "בעיה" כשם שקורה לעיתים שהבעיות מטיבות עם האדם עד אשר הוא דוחק את הפתרון שספק יצלח ספק יכשל, וזאת עקב חשדנותו כי לאחר פתרון הבעיה – יעלם הדבר היחיד שלשמו הוא חי ובתור בעיה פתורה תאבד זהותו ואישיותו. זוהי כנראה האנליזה שערך יוחנן לגבי בעיותיי האישיות ואדם חביב ונדיב הוא ולעתים רחוקות הוא משוחח איתי על בעיותי המשניות משום שכל מה שקשור לתדהרה לא הבאתי לידיעתו אלא לגבי שאר הדברים כמו גדול ירקות, שמירת האוטובוס, הקשר שלי עם משפחתי, שמח הוא לייעץ לי ואף ניסה לא פעם לסייע לי על ידי קשירת קשרים כשלהם שאותם דחיתי באדיבות של אדם שכאמור, נוח לו בתוך בעיותיו המצדיקות את עצם קיומו.

לאחר שיוחנן פורש ללבוש את חליפת העסקים המשולשת שלו, כיון שאיננו רק מרצה אלא גם יועץ לכל מיני חברות מחשבים ותוכנה ומלמדם כיצד להפעיל את המכונות הללו בדרך יותר "רציונאלית" – לפיכך, חובה עליו להקפיד בלבושו. נשאר אני בגן, בודד ופונה לעבוד בפינת הגן ששם מגדלים חלדי ואנוכי מעט ירקות למאכל.

אינני יודע מדוע נתפסתי לכך, כנראה שאין לכך הסבר הגיוני, אלא החלטתי לגדל גידולים אורגניים ללא זבלים וכימיקלים אחרים. חלדי מביא לי זרעים ושתילים של עגבניות וחצילים, תרד וקישואים וגם תפוחי אדמה ובצלים ואני מגדלם, משקה אותם בדלי הפלסטיק בכחול ומים- תרומת הציבור. אדם בודד אני, המסתפק במועט, די לי בחציל ובמספר תפוחי אדמה לפתור את כל בעיות ה"קיום" הגסטרונומי שלי לתקופה אחרונה. שאר היום עובר עלי בעבודות הגינה, הכול מתוך ניחותא ונעימות הרי אין איש הרודף אחרי. לעת צהרים אוכל אני מירקות גני ועוד דבר מה שקונה אני במכולת הקרובה. מרבה אני לשתות תה חלוט מפירות מיובשים ולאחר ארוחת הצהרים יחד עם חלדי, נח אני על מיטתי כשעה שעתיים, אינני מצליח להירדם, מידי פעם אני מתנמנם למספר דקות ומקיץ אחוז בעתה וייסורים, אימת המוות והאבדון עלי בכל זאת אני שוכב ומתייסר ומחכה כנידון למוות לשקיעת השמש המהווה עבורי בעיה קיומית קשה. ביותר. בעת זו כל גופי נעשה חסר מנוחה, קרני השמש הצובעות באור אחרון את הגן הציבורי ואת ביתה של תדהרה משרים עלי דיכאון עמוק העוטה את כל ישותי, דומה ששק אבנים כבד מונח עלי ואין ביכולתי להסיטו. בשעה זו זונח אני את מיטת דווי ומתיישב על הכסא סמוך לחלון אחורי הצופה על ביתה של תדהרה ונראה כי כל ישותי עומדת להתפוצץ מהרגשת החידלון הקרב, הבדידות האיומה- חוסר האונים וודאות המוות הקרב באופן בלתי נמנע. ראייתי מטושטשת ואיני זוכה לראות דבר מדירתם של הסרקים, שעדין פעילים במקום עבודתם, אני מחכה לשעות הליל שלעתים מטיבות עימי ולעיתים לאו, אני מכין ארוחת ערב ומחכה לשעות הארוכות והמייגעות של הלילה, ובלילה מתקשה אני להירדם ומתהפך על יצועי כאדם ההוזה בקדחת. לעיתים מטיב עימי האל ובשעות הקטנות של הליל זוכה אני למעט מנוחה ועפעפי נעצמים ואף לעתים חולם אני חלום נושן שבו אני ותדהרה חיים יחדיו באותה דירה נחמדה למול הרי הלוטם וטוב לי בחלומי שזמן החלום הינו קצר במיוחד ועם הנץ השחר מתערפל החלום ונמוג-. אני מנסה להיאחז ככל האפשר בהזיותיי ובחלומי המטיב אלא שהמציאות המרה אוחזת בי כבצבתות סרטן עזות ודוחפות אותי חזרה לחיי מלאי הדווים והמצוקה. יש פעמים זוכה אני במספר שעות שלווה. באותה עת מכאובי חדלים להציק לי. ואני חש כאילו נשמתי יוצאת מהגוף הדווי ומרחפת לה בעולמות שמימיים חסרי דאגה וייסורים.ואני חש כאילו נשמתי יוצאת מהגוף הדווי ומרחפת לה בעולמות שמימיים חסרי דאגה ייסורים. לצערי מעטים מאד רגעי חסד אלו, אך תמיד אני מייחל להם ומוקיר אותם לעין ערוך – הוקרה שרק אדם סובל ומתענה יודע להעריך, רגעי חסד אלו הם פיצוי זעום על אותן השעות הרבות של הסבל והמצוקה. נזכר אני בלוחם המחתרת לשעבר, המזוקן בעל העיניים היוקדות שהוביל את האוטובוס שלי מהשפלה להרי לוטם. אורי יופה שמו, הוא סיפר לי כי בניגוד לחבריו- שלאחר שהמלחמה הסתיימה- התברגו בכל מיני תפקידים בכירים ועסקים חשובים, הרי הוא- לא מצא את מקומו, מעת לעת היה מבקר את חבריו לקרבות זוכה לשבחים ולטפיחות על הכתף למספר שעות של נוסטאלגיה, אלא לאחר שהכול תם נשארו חבריו בחיק משפחותיהם והוא נותר חסר כלום. להתחתן לא רצה משום שאיבד את חברתו באחד הקרבות ומאז שמר לה אימונים, גם להתיישב במקום קבע לא היה מעוניין ורבים היו ההצעות מצד חברים וקרובי משפחה ליישבו באחד הקיבוצים או בעיר ולסדר לו "ג'וב" המתאים לאיש מחתרת לשעבר. הכול דחה בנימוס אדיב. רעמי הפגזים ושריקות הכדורים זמזמו עדין באוזניו ובשום אופן לא היה מסוגל למצוא מעט שלווה נפשית כדי להתמקם במקום כלשהו, במהלך הנסיעה תיאר בפני את המלחמה שעבר, חום הסלעים שבהרים בקיץ וקרירותם המציקה בחורף הוא ראה במלחמה זו מעין תקופת מעבר לקראת עתיד טוב יותר ותקווה זו נתנה לו את הכוח להמשיך ולהיאבק ולראות את חבריו נפגעים שותתי דם פולטים מספר משפטים אחרונים ונופחים את נשמתם. גם חברתו לחיים נהרגה. כאשר עלתה על מוקש בדרך הררית כלשהי כיוון שנשלחה בטעות למקום אחד, והגיעה בטעות למקום אחר שלושה ימים גססה מרוסקת אברים ואורי טיפל בה במסירות רבה אלא שדבר לא יכול לעצור את גסיסתה ולבסוף  נפטרה, כשהסתיימה המלחמה קנה בשארית חסכונותיו רכב גרר והתמקם באוטובוס ישן סמוך למגרש הגרוטאות של האוטובוסים הנושנים ומשם היה מוביל לאנשים שכמותי את האוטובוסים החלודים לכל מקום בארץ. בעת נסיעתנו, זכה, כך אמר לרגעי אושר ושלווה עילאיים וסגירותו נפתחה וסיפר לי את סיפור חייו שתיארתי בפניכם קודם לכן, אולם מקולו נשמעה אכזבה מרה, לא לזאת ציפה, בימי הקרבות הקשים, הלוחמים ידידיו שכחו מהר כי למלחמה היה תפקיד נוסף לזכך את האנשים, להפוך אותם ליותר טובים לבנות בארץ הזאת חברה אנושית טובה, יותר טהורה, מקודשת אולם מיד כשהסתיימה אצו רצו כולם להתברג במשרות מכובדות לסגל לעצמם הליכי שלטון מנהל ובירוקרטיה ואיתם צמחה השחיתות והשררה וכבר רבים מידידיו נוהגים להתגאות בפרהסיה כיצד מצליחים הם להערים על קופת המדינה ולצבור רכוש וכסף רב.

מצב רוחו השתנה, ערפל דיכאוני כיסה עתה את אישיותו " לא יכולתי לראות זאת" המשיך בקול שברירי בכייני מעט, "בשביל מה לחמנו, מה יצא לנו מזה, הפכנו לחברה צעירה בורגנית שכל אחד מטפח את הווילה שלו ודואג למכונית חדשה" נהיגתו השתנתה במקביל לשיני במצב רוחו, בתחילה נהג בביטחון רב ובמיומנות ואילו עתה הפכה נהיגתו איטית וזהירה יותר "נראה לו כי הכול היה לשווא" המשיך, "נלחמנו למען מדינה ועתיד טוב יותר והנה הפכנו להיות חקיינים עלובים המחקים אותה ארץ גדולה ועשירה ודומה שאנו עיר קטנה בתוכה הנלחמת עבור שטויות כבוד מדומה, כסף, רכוש, מעמד.. ומה עם כל הקורבנות.. הכול היה לשווא"!

שאלתו זו הייתה השאלה האחרונה, מרגע זה יסף ולא הצלחתי להוציא ממנו מילה נוספת על אותה מלחמת גאולה אגדית שנראה שאף הסתיימה לפני עשרות שנים עדיין מצויה היא בתוכו. נוסעים היינו אז בכביש הראשי המוביל מהשפלה להרי הלוטם ומשמאלנו חלפו במהירות רבה מכוניות במהירות ונוצצות ונדמה היה כי לשנינו הייתה הרגשה כי אנו חיים בעולם אחר לחלוטין, הפכנו להיות שרידים אנרכוניסטים של עידן העבר, דומן רקוב חסר חשיבות שלא הצליח לקשור קשר עם ההווה והעתיד המתחדש. לכן אין מפליא הדבר שבחרנו להתקיים בגרוטאות החלודות עד הקץ המיוחל. אולם כנראה שזו הייתה הרגשתי האישית ואורי יופה הפתיע אותי, ולאחר שעת שתיקה ארוכה אמר כי בעצם איננו כה מסכן כפי שהדבר נשמע, כיוון משאין לו דאגות רבות המצויות אצל ידידיו דאגות כגון: פרנסה קבועה, מעמד חברתי מכובד, מערכת יחסים עם האישה והילדים וקבלת היזונים חוזרים בלתי פוסקים מהסביבה ובמצבו הינו מסתפק במה שיש לו ושיקפצו לו כולם... אלא, בכל זאת כאשר הוא מוזמן לאחד מבתי ידידיו והוא רואה לנגד עיניו את הדירה היפה, האישה והצאצאים, זע משהו בתוך ליבו, מעין צביטה עצובה וגמלונית שיתכן שבכל זאת הינו מפסיד משהן.. אך כמה אפשר לחשוב.. חייבים להמשיך.. אחרת ירד מהפסים וכשיורדים מהפסים, זאת כבר ידע, קשה ביותר לעלות חזרה.

ואני סיפרתי לו אז ברגשות סוערים את מטרתי וכן מדוע הגעתי לאן שהגעתי והוא לא אמר מילה, לא יעץ לי דבר רק קיבל את דברי כחלק ממעשיהם של בני האנוש שלא תמיד מובנים לו אך מי הוא שייעץ להם ויאמר להם כיצד לנהוג. ומעניין הוא לאחר שסיפרתי את תוכניותי חשתי שוב באותם רגעי חסד עילאיים שמעניק האל לאדם באמצע הסמים ולפעמים גם בלעדיהם, הרגשתי כאילו פרקתי מעלי שקים כבדי משקל ועיניו הטרוטות ופניו המזוקנים של אורי יופה קלטו הכול במעין הבנה אילמת והשתחררתי מספר שעות מהעול הכבד שרובץ על כתפי כבר עשרות שנים. לעתים קרובות אני מחכה שוב ושוב לאותם רגעי חסד עילאיים שלצערי אינם כה נדיבים ומופיעים רק לעיתים רחוקות.

ברגעים אלו נוטל אני עיטי וניירותיי וכותב הגיגי אלו הרשומים לפניכם כי בעת שהערפל מכסה את כל ישותי אני חסר מנוחה וריכוז ואין באפרוריות זו לכתוב ולו משפט אחד בלבד. התקשינו בהעמדת האוטובוס על מקומו אך לבסוף בכות תושייתו של אורי הצלחנו להעמיד את האוטובוס החלוד כאשר אחוריו מופנים כלפי ביתה של תדהרה ופיסת הים האפרורית נשקפת בין שני הבלוקים של הבניינים, פיסה קטועה, חסרת שייכות אך בכל זאת קיימת וממשית כאילו צידו השני של האוטובוס כלומר חזיתו הופנה לכיוון הרי הלוטם. בעת ההצבה של האוטובוס הייתי אז מצוי בתחושת החסד שזכיתי לה ונראה כי חלומותיי הישנים זה עשרות בשנים הולכים ומתגשמים. לא רחוק מהאוטובוס הייתה ברזיה ושירותים, לחשמל אינני נזקק משום שאין ברשותי מכשירים חשמליים כמו כן אינני מעוניין להאיר את האוטובוס בלילות, כי במידה שהאוטובוס יואר לא אזכה לראות את ביתה של תדהרה כי כידוע רק ממקום חשוך ניתן לצפות על מקום מואר.

 במיטה, שולחן וכיסאות הצטיידתי עוד קודם לכן וכן בפתיליית נפט ומעט כלי בית, איש צנוע אני ואינני זקוק ליותר וגם אינני מעוניין לצבור רכוש וכלים פן אהיה משועבד להם ואורי דומה שהבין את מניעי המעורפלים ואישרם במעין הסכמה שבשתיקה.

הימים הראשונים אפשר לומר היו קשים, רבים מתושבי האזור הגיעו לחזות "באדם המוזר" שהחליט לגור באוטובוס ישן משום סיבה שאיננה ברורה להם, גם פקח העירייה הגיע אולם התברר כי שטח הגן שייך למנהלת שמורות הטבע ואילו שמורת טבע, כיוון שהגן מטופל ע"י העירייה לא הייתה מעוניינת לגלות עובדה זו ברבים ומשום הכשל הבירוקראטי יצא שפעם אחת זכיתי למעט שלווה, איש לא מגרש אותי ועוד מעט תהיה לי "חזקה" על איזור מגורי. דמויות שונות התלוו אלי בימי שהותי באוטובוס החלוד. כבר בימים הראשונים זכיתי לביקורי דר' חיים פטיומקין הפסיכיאטר המחוזי, נראה כי העובדה שנטשתי את משפחתי, ביתי ועבודתי והחלטתי להתגורר באוטובוס פגע מן הסתם בערכי החברה "המתוקנת" שמסביבי, ודאי נראיתי בעיניהם "חריג" ומוזר עד כי אחד מהם הזעיק בדחיפות את הפסיכיאטר המחוזי.

זוהי הייתה הסקה הגיונית של אדם מן הישוב שראה באורח חיי השתקפות של אישיותי ודר פטיומקין מן הסתם לא קוטל קנים היה, ברצונו מסוגל הוא לשלוח אדם לאשפוז כפוי אף כנגד רצונו ולהחזיקו תחת סורג ובריח זמן רב. אדם שכזה, סמכויותיו אדירות אף יותר משופט בית המשפט העליון שכדי לשלול מאדם כלשהו את חירותו חייב לשמוע טיעונים אלו ואחרים ורק בסוף המשפט לאחר שיקול דעת מעמיק יפעיל שיפוטו וישלח אדם לכלא ואילו דר פטיומקין שלנו, די לו בחתימה על מסמך כלשהו כדי לבודד אדם מהחברה בגיא הצלמוות הקרוי מוסד סגור.

חיים פטיומקין היה כבן חמישים בעת שזכיתי להכירו לראשונה. כמעט בן גילי, כיליד היבשת התרבותית גדל על מטען תרבותי רחב. שיחות עמוקות ניהלנו בימים ששהה במחיצתי, משקפיו עבות העדשות וזקנו האפור הפכו להיות חלק מנוף האוטובוס בתקופה זו, אינני יודע מדוע הקדיש לי זמן כה רב, אולי מצא בזה פורקן כלשהו משגרת יומו, אולי גם הוא חלם על בריחה כלשהי ומצא בי נשוא חלומו, נפלאות דרכי אנוש, שיחותינו נסובו בתחילה במהות החיים ותכליתם כפי שכל אחד מאיתנו חווה וגיבש וכמובן שוחחנו על תחומי הפסיכולוגיה וגבולות החופש של האדם המודרני אל לא בכך העיקר- עיקרו של העניין היה שאט אט נהפכתי להיות שומע פעיל על לבטיו והגיגיו של דר פטיומקין ומתוך כל הבנתי כי הדר' המכובד מאבד גם הוא את גבולותיו ולעתים שכשהוא משוחח עם פציינט איננו יודע מי משניהם "נורמאלי" יותר. הוא התגלה בפני כאדם חסר בטחון עצמי כאשר כל אבחון גורם לו להתלבטויות נפשיות חמורות ולאובדן זמני של ההיגיון ו"האמת המדעית" המקודשת.

והוא סיפר לי על הסבל הרב שעבר במלחמה הגדולה כילד יתום ופליט ניצול מחנות ההשמדה, שבוע ימים. לסירוגין בילה במעוני, דמותי עניינה אותו כיוון שראה בי כדבריו: "אדם מוזר החי בתוך מנגנוני הגנה שאינם נורמטיביים אך גם אינם מסכנים את עצם קיומו ואת הציבור לפיכך אין הרבה מה לעשות בעניינו וכמובן שאין מקום לאשפוז כלשהו" מנקודת מבטו, יותר הפילוסופית מאשר הפסיכולוגית, ראה את האדם המודרני באור שלילי ביותר, האדם בחברה המודרנית חי בבידוד רוחני מושלם הוא "חי" פעיל עובד, מתחתן, מוליד ילדים, אך בדרך כלל אישיותו נותרת ריקה מכל תוכן ומשמעות ככל שהוא מתבגר עוטפת אותו הריקנות האיומה ביתר שאת מבעד לצלילי הזיוף וההונאה העוטים אותו כערפילי בוקר באותם מקומות שקיימים ערפילים מסוג זה, הוא מנסה למצוא את האמיתי והאמין כדי למלא בתוכן כלשהו את חייו הריקים, בעבר הייתה לאדם משמעות דתית אולם בעידננו ה"נאור" והמודרני אין כבר דת ומה נותר?. מידי פעם הזכיר את הקלישאה "זה שאתה נושם זה לא אומר שאתה חי".

מסתבר שרק ההונאה- מרבית בני אנוש ממשיכים ברמייה העצמית אוכלים שותים מבלים,מתרבים והכול טוב ויפה אך מיעוט מתוכם וכאן סבורני שכלל אותי בקטגוריה זו- מחפשים, מה מחפשים? הכול, הדרך הקלה הינה הסמים הכימיקלים שזוהי בריחה לתוך מציאות שונה אולם ישנם המחפשים דרכים אחרות. חזרה אל הדת, הצטרפות לכיתות מיסטיות וישנם אך כמוני, נאחזים בחלום ישן ומאובק שלא ניתן להחיותו אלא רק להמשיך לחכות להתגשמותו באחד הימים. והחלום הוא סם והבריחה והיאחזות בתמיכה כלשהי ודר פטיומקין תאר בפני מקרים רבים של בריחות מסוג זה אך ציין כי לא ידוע לו על מקרים רבים כדוגמתי, שבן הבריחה הייתה ניסיון לחיות מחדש פרק חיים מימים עברו.

לאחר מכן הקראתי בפניו מספר מכתבים שכתבתי לתדהרה ואין בכוחי להציגם בפניכם כיוון שהינם בליל רגשות סנטימנטלי חסרי כל שלד ומוצקות הגיונית מעין נהייה חסרת טעם, התבייכנות חולנית שודאי שנתקבלה ע"י תדהרה בבוז תהומי ואולי במידת מה כרחמנות כלפי החולי והחולשה לכן אחסוך בפניכם מכתבים אלו.

נראה אחר כך, לאחר שקראתי בפני דר' פטיומקין מכתבים אלו שנכתבו מן הסתם ב"עידן הנאיביות" והסתיימו בהתנצחות חסרת התכלית עם נערה אהובה שזנחה אותי וסבור הייתי שדי במלל הסנטימנטלי ששלחתי לה בדואר כדי לשנות את דעתה ודר' פטיומקין שישב מולי ושמע את קריאת המכתב עטה כולו הבנה תהומית שנראה שסיגל לעצמו בעשרות שנות עבודתו לנוכח פציינטים בכיינים כמוני- המבכים את מר גורלם וכשלון חייהם. אולם הוא חרג מהרגלו ומכללי האתיקה המקצועית שלו וסיפר לי כי גם לו הייתה פעם אהובה שנטשה אותו לטובת בחור נוצרי בן למשפחת אצולה אוסטרית- הונגרית אולם בשואה לא עזר לה הדבר ונשלחה למחנות ההשמדה שמשם עד כמה שידוע לו כבר לא חזרה. ועוד ציין ספק בציניות ספק תוך ציון עובדה כי דווקא תדהרה יישמה את מכתבי ועיסוקה הינו בתחום האינטלקטואליות ואף מנסה לשנות היא את העולם בכל פעילותה הציבורית ואני עד אשר פרשתי, נתקעתי באותה משרה אפורה ובינונית וחלומותיי לא רק שלא הוגשמו כלל, אלא שלא נעשה כל ניסיון רציני מצדי להגשימם.

באותם ימים ששהה במחיצתי שוחחנו רבות על משמעות החיים והמוות, על דברים שאנשים עושים לטובתם וגם דברים שונים שאנשים פוגעים בעצמם ומדרדרים את נשמותיהם לתוך שפל המדרגה ויתכן אם יהיה לי פנאי באחד הימים אעלה את דעותינו בכתב יש בידי גם לבשרכם כי לאחר כל השיחות ביני ובין דר' פיוטמקין הודיע לי הנ"ל שוב רשמית כי יש לי הכבוד עדיין להשתייך למחנה "השפיים" ומבחינתו, למרות התלונות שקיבל, אין צורך לאשפזני. מעתה ואילך סר למעוני מדי שבוע או שבועיים והיינו ממשיכים בשיחותינו העמוקות על מהות החיים ומשמעותם כל אחד לפי תפיסתו, הבנתו, ודפוסי אישיותו.

 

מעין אפילוג

עברו כבר יותר מעשר שנים מאותה תקופת ערבים נוגים - ערפיליים כאשר ניהלתי שיחות עם דר' פטיומקין על מהות החיים, בחורשה למול ביתה של תדהרה.

כבר איננו גר באוטובוס החלוד, אף אינני יודע מה עלה בגורלו, ודאי העירייה פינתה אותו למגרש הגרוטאות העירוני.

אני כבר אדם זקן, בן למעלה משישים, מתגורר בדירת שיכון עלובה, קומת קרקע, למול חלוני נצפית גינה שכבר שנים לא טיפחוה והעצים והצמחים מזכירים לי קמעה את החורשה האפלולית למול הרי הלוטם. הדירה מוזנחת, שיכון עולים בפאתי העיר חזונה, זה מה שידי משגת עם הפנסיה הדלה שלי, הריהוט פשוט ובסיסי והדבר היחיד שמפיג את האפרוריות הינם שני הקירות בחדר שינה הגדושים בספרים משומשים משל סופרי המאה ה- 18 וה-19, רק בכתביהם אני מוצא סדר והגיון פנימי בניסיון להבין את מורכבותו של העולם הסובב אותנו וכן את נבכי נשמותיהם של בני האדם השוכנים עליו.

ואשר לתדהרה, לא אלאה אתכם יתר על המידה, ודאי תופתעו כאשר אומר לכם כי הלא יאומן התרחש ושוב התחברנו יחד. דבר זה קרה לאחר שבעלה, הפרופסור יוחנו סרק נטש את הבית לטובת סטודנטית צעירה ויפה שהיה לו הכבוד להדריכה. אביה בעל חברת הייטק מצליחה העביר אותם ל "וולי" בסן פרניסיסקו ויוחנן פתח שם דף חדש "צריך לחדש ולהתחדש" אמר לי לפני שעזב, "כל תקופה והאישה שלה", ודרך אגב ידוע לי הכול עליך ועל תדהרה, כלומר מה שקרה שהייתם צעירים, אני מקווה שתתחברו שוב, סה"כ אתה אדם טוב"...

נראה שהדבר לא השפיע רבות על תדהרה והיא המשיכה לארח את הסטודנטים הצעירים והנבוכים שנעצו בה עיניים מעריצות ובילו מספר שעות במחציתה (בעת זו, תמיד הווילונות היו מוסטים, כאילו ידעה שאני צופה בה ממושבי באוטובוס החלוד).

היה זה ליל חורף קר וגשום כשתדהרה נקשה על דלתי באוטובוס החלוד, "דלת" שהייתה יותר וילון ברזנט מהוהה מדלת רגילה ומיד נכנסה עטופה אסרטיביות ובטחון עצמי, ללא הזמנה התיישבה בפאתי המיטה עיניה ניבטו בי כמעט כמו אז, אך המבט היה יותר דלוח ומעורפל, ואחר התמוטטה והחלה לבכות כאשר גופה גדל המידות והמעובה רועד ופימותיה מרקדות על פניה.

זה היה מאד גרוטסקי שאני החלש באדם חיבקתיה וניחמתי אותה על "האירוע" שכביכול עבורי אמור היה להיות האירוע המשמח ביותר שקרה בחיי.

היא סיפרה לי על נטישתו של בעלה ועל לילות הבדידות והדכדוך וגם כבר איננה מוצאת ניחומים בשיחותיה ויחסיה עם הסטודנטים הצעירים שגילם אף צעיר מילדיה וגם איננה מבינה את שפתם המהירה והמוזרה. המורים בחוג לספרות השוואתית נהיו צעירים ומודרניים ולפעמים כבר נדמה שכולם מחכים שתצא כבר לגמלאות ממש אותן תחושות, רק מהצד השני, שחשה כאשר היא נכנסה לחוג, מביאה איתה רעננות מדעית ותיאוריות פוסט מודרניות חדשניות ונאבקת בפרופסורים הקשישים המקשקשים עדין על "גתה" ו"היינה" וביקורת הספרות הגרמנית.

ניתנה האמת להיאמר שניסינו שנינו לחזור במנהרת הזמן, להיזכר באירועים ודמויות נשכחות, ניסינו לדלות אפיזודות דהויות חסרות חשיבות ולהחיותם לחיי הווה אך הכול נראה גרוטסקי ועלוב. הפער בינינו היה גדול מדי, דומה הייתי למכונית עתיקה המנסה להיצמד למכונית חדישה וכתוצאה מכך מאמצת עד בלי שאת את מנועה המיושן. לא היו לי ידידים מלבד דר פטיומקין שדבר הקשר המחודש לא מצא חן בעיניו והוא מיהר להיעלם כעוס וחרד תוך שהוא פולט את המילה "פוסט טראומה" שוב ושוב.

תדהרה כאשר הייתה מזמינה עמיתים וסטודנטים לאירוח חברתי דומה שנהנתה להציג אותי כאקס המיתולוגי הלא מוצלח לה אך עיקר הנאתה התבטא בפגיעה העצמית ובהענשתה בעצם הצגת דמותי ואישיותי הגרוטסקית.

במהרה החלה הסביבה להתייחס אלי  כאל קוריוז נחמד ו"האייטם" רכילותי שמפיג קצת את שיגרת השעמום האפרורי בחיי היום יום גם לידי קרבה אינטימית לא הצלחנו להגיע, שנינו היינו מגושמים וכבדים והניסיונות הבודדים שעשינו נידונו לכישלון ולסלחנות הדדית.

לעתים, הייתי ישן עם תדהרה באותו חדר שינה, מכווץ בפינת המיטה כאשר תדהרה פרושה על מרבית המיטה נוחרת בעוז ומקללת תוך כדי שינה את יוחנן בעלה שנטש אותה בעת בלותה. פעמים, הייתי מבלה את הלילה את הלילה באוטובוס החלוד, זאת כאשר תדהרה הייתה, "מארחת" חבר מזדמן ושוב הוסטו הוילונות בחדר השינה כאילו עולם ומנהגו נוהג. כאשר פגשתי את דר' פטיומקין באחד הימים, משוטט להנאתו בשבילי הגן, מנסה להתחמק ממני, אמרתי לו שאינני יודע מתי היו הימים טובים יותר, כאשר הייתה בליבי ערגה בלתי נדלית או עכשיו, שכביכול התגשמה אולם נצבעה באור אפרורי וסתמי ופטיומקין רק חייך ועיניו כאילו אמרו: "והרי אמרתי לך, פוסט טראומה".

לקראת סוף השנה הודיעה לי תדהרה כי בשנה הבאה תהייה בשנת שבתון ותעבור להתגורר בעיירה אוניברסיטאית קטנה בקנדה, את הבית תשכיר, מבטינו הצטלבו לרגע ונדמה היה כי אותו זיק ישן נדלק בהן, מאותה תקופה קדומה כאשר היינו צעירים ותמימים אלא שאם נדלק מיד כבה, וכך נפרדנו שוב כנראה שהפעם לתמיד.

לאחר כחודש שכרתי את הדירה בעיר חזונה והעברתי את מעט מטלטלי לשם, שנים עברו מאז פרידתי השנייה מתדהרה. אינני יודע עליה דבר ואף כבר אין הדבר מעניין אותי, אני הולך ומזדקן ומתכונן לקראת הפגישה עם בורא עולם שאומרים שאין הוא שוכח אף אחד ודומני שגם אותי העלוב שבאדם לא ישכח, כשהייתי צעיר לא ציפיתי שחיי יתגלגלו כפי שהתגלגלו, מרבית חיי נדחפתי ע"י ה"אחרים", הדבר היחידי שאני יכול להתגאות בו הינו עצם האומץ שנקטתי כאשר עברתי לגור למול ביתה של תדהרה בניסיון להחיות חלום ישן ומתפורר, הכישלון מבחינה שכלית היה בלתי נמנע אולם באופן רגשי חייב הייתי להתנסות בכך, ועל כך איני מצר כלל.

 


עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.