שלום, אני נוסעת... אבל בעידן הזום – נשארת קרוב מתמיד...

יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות | 12/10/2020 | הרשמו כמנויים

לפני שלוש שנים התכנסנו, חברי הצוות המוביל של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, בדירה אפופת ציונות, להחליט מי תהיה מועמדת התנועה לראשות החטיבה.

כמה חודשים אח"כ נבחרתי להיות היו"ר הראשונה של חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר. ועוד בהישג נרקסיסטי עצום של 95% מקולות הצירים.

עוד באותה דירה אפופת ציונות דיברנו על התכניות, על היעדים, על הסכמי השכר שהיו אמורים להיחתם לכל המאוחר בקיץ 2020. דיברנו גם על כך שייתכן ואצטרך לעזוב, אבל היה ברור שזה יהיה אחרי ההסכמים - המטרה הגדולה הראשונה שהצבנו לעצמנו. קיווינו גם שאוכל להמשיך את תפקידי, לתקופה הזו, מרחוק.

ואכן, עוד פחות מחודשיים, אארוז את מטלטליי, ילדיי, ובעיקר את בעלי... וניסע לרילוקיישן בארה"ב. לרגל פוסט-דוק של בעלי.

המעבר הזה, שהוא דבר מבורך ומיוחל (במיוחד במציאות העכשווית בארץ, שממש כואב לי לחיות אותה יום יום) מביא עימו גם המון כאב ותחושת פספוס. לא הספקתי לעשות כל מה שרציתי, הדברים נדחו והתגלגלו, הבחירות, הקורונה, פוליטיקות קטנות...

קיבלתי שיעור חשוב בסבלנות. אם חשבתם שטיפולים זה קשה... נסו להילחם בטחנות רוח

זה לא סוד שהמאבק למען הפסיכולוגיה הציבורית הפך להיות משמעותי. ולמרות כל מלחמותיי העיקשות, גם חלק מהזהות שלי וחלק מהזהות הטיפולית שלי. הכחשות only work so far I guess...

ואכן – כשראינו שקרבה השעה, ושמוקדם מדי לחטיבה שאפרוש מהתפקיד, בעיצומם של תהליכים גדולים ומשמעותיים – ניסינו לקדם פתרון יצירתי. ניסינו לבחון את הישארותי בתפקיד היו"ר גם במהלך הרילוקיישן. היום, במציאות הקורונה, אין טבעי מזה... כולם עובדים בזום. ו-80% מהעבודה שלי גם ככה מתקיימת מהפריפריה הרחוקה... אז מה ההבדל בין הצפון הרחוק לאמריקה הרחוקה

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מזכירות החטיבה התגייסה למלא את החסר, התחייבתי להגיע לארץ פעם בחודשיים ל'גיחה', הכל...

לצערי, יו"ר הסתדרות המח"ר, סירבה לאפשר זאת והודיעה כי בעוד חודש וחצי יתקיימו בחירות לראשות החטיבה ואני לא אוכל לעמוד יותר בראשותה. אני בטוחה, מעל כל צל של ספק, שמי שי/תחליף אותי בתפקיד, י/תעשה עבודה נפלאה וי/תמשיך לקדם את המאבק שהתחלנו כולנו יחדיו, באותה דירה אפופת ציונות.

אני לא נעלמת. אמנם לא אהיה יו"רית החטיבה, אבל אין לי שום כוונה להיעלם מהמאבק שכולנו כל כך מאמינים בו! אני נשארת בצוות המוביל של התנועה, משם אמשיך לקדם את כל מה שהתחלנו: לתכלל את מהלכי הפורום, לתאם את עבודת הצוותים השונים, לשבור את הראש לפני ואחרי כל מהמורה איך ממשיכים הלאה. ולהמשיך עד שנצליח להביא את מערך הפסיכולוגיה הציבורית למקום בו הוא ראוי לעמוד.

בינתיים אני רוצה להודות לכם על האמון, על העידודים, על האהבה ששיגרתם בשנים האחרונות. וגם על התלונות, הדחיפות והקיטורים שדחפו אותנו לעשות עוד ועוד.

אסור ללכת אחורה, חייבים להמשיך את הגל

ירדן.