הטריפ הטוב והטריפ הרע: על עיבוד חוויות פסיכדליות קיצוניות
שפיות זמנית | 4/10/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בעוד שכיום נהוג לדבר בעיקר על שימוש בסמים פסיכדליים כחלק מטיפול נסיוני בהפרעות פסיכיאטריות קשות, עלתה בסופ"ש האחרון שאלה מעניינת: איך אפשר לעבד דווקא חוויות קשות ולעתים טראומתיות כתוצאה משימוש בסמים פסיכדליים? האם יש הבדל בין טיפול בטראומה שנגרמה כתוצאה מטריפ רע במיוחד, לבין טיפול בטראומות חיים אחרות או באירועים משני חיים אחרים, כמו אובדן והתאהבות?
יותר ויותר אנשים כיום עוסקים בטיפול בחוויות קשות וייחודיות שנגרמות כתוצאה משימוש בסמים פסיכדליים, מסופר בכתבה של הילו גלזר שפורסמה ביום שישי האחרון במוסף "הארץ". בכתבה מובאים סיפוריהם של אנשים שחוו טראומה כתוצאה משימוש בסמים פסיכדליים ושל כאלה שהתקשו לבצע אינטגרציה של החוויה המסעירה שחוו עם חייהם האמיתיים. בכתבה מוסבר שאינטגרציה, במקרה הזה, היא "תהליך שבו החומר שנצרך והתובנות שהופקו בחוויה הפסיכדלית נעשים נגישים לאדם ומשולבים לאורך זמן בחייו, באופן שמיטיב איתו ועם סביבתו".
בכתבה מתוארות יוזמות קהילתיות שונות שמציעות עזרה ראשונה למתמודדים עם חוויות סמים קיצוניות בפסטיבלים ובמסיבות, כמו הפרויקטים "חוף מבטחים", "Safe Zone" ו"אנשים טובים". לצד זאת, מתוארות יוזמות שנועדו להציע ליווי ארוך טווח, כמו למשל היוזמה של תמי רוזן, עובדת סוציאלית קלינית, שפתחה קבוצת אינטגרציה המוגדרת "תהליכית", שבה נפגשים משתתפים קבועים אחת לשבוע ומנתחים לעומק את חוויותיהם הפסיכדליות עם מבט צופה פני עתיד להתנסויות הבאות. בנוסף, מסופר בכתבה גם על קבוצה של מטפלים, אשר מלווים תהליכי אינטרגציה של חוויות פסיכדליות של מטופליהם, שבה הם מעבדים חוויות מהטיפול לצד חוויות אישיות.
אחת מהמרואיינות בכתבה, שהתנתסה באיוואסקה (צמח הגדל בדרום אמריקה אשר ממנו מפיקים חומר מעורר הזיות), מספרת: "חוויתי בערך שבע שעות של גיהנום, מלא אדום ושחור וכל השאר לא ברור. רק כאב נפשי ופחד עמוק. השאמאן לא היה דמות מרגיעה וכל הסטינג היה לא מוחזק. החלל היה מפוזר ומבולגן, ערבוב של אנשים שלא הפסיקו לגנוח ולצחוק ולצעוק. אני זוכרת מישהי מתפתלת ומוציאים אותה צורחת. לא הייתי היחידה שאיבדה את זה שם. לקח לי כמה חודשים טובים לחזור לשמחת החיים ולאופטימיות שהיתה לי, והאמת היא שזה עדיין מלווה אותי. פתאום אני בחרדות, מפחדת להישאר לבד, מוצאת את עצמי בבורות חשוכים". עוד היא סיפרה על טיפול שעברה עם אדם שמתמחה בעיבוד של חוויות פסיכדליות: "סוף־סוף פגשתי מישהו שלא מתייחס לחוויה שלי בקלות ראש, שמכיר בזה שכמו שאנשים עוברים במלחמה טראומה שהולכת איתם, ככה אני נשארתי עם הדבר הזה".
בכתבה רואיינה גם גילי פליישמן, עובדת סוציאלית קלינית, שהסבירה ל"הארץ" שחוויה פסיכדלית טובה -אך מטלטלת - בעקבות טקס איוואסקה סללה במידת מה את דרכה המקצועית כמטפלת. "החומר הוא לגמרי כלי", אמרה בכתבה, "והאינטגרציה היא גשר בין חוויית הקצה לבין החיים. החוויה הפסיכדלית מאפשרת לנו לגשת לערוצים חדשים לתודעה, אבל בסופו של דבר היא מובילה אותנו לחלקים בעצמנו. במובן זה היא לא שונה מחוויות קצה אחרות כמו טראומה, התאהבות אינטנסיבית או הצלחה עסקית גדולה".
בכתבה דיברו המלווים והמטפלים על הפניה לטיפול המשך עם מומחים לבריאות הנפש, כאשר מגיע אדם עם משבר שהוא מעבר לחוויה הקשה שגרם לו שימוש בסם כזה או אחר. ניר תדמור, פסיכותרפיסט ברוח שיטת האקומי, אמר שלמשל כאשר עולים כחלק מהחוויה הפסיכדלית זכרונות של פגיעה מינית, תחום שהוא מחוץ למומחיות שלו, הוא נוהג להפנות את האדם למטפל מומחה. יחד עם זאת, הוא אמר ל"הארץ" שלעתים דווקא שילוב וחיבור בין מטפלים מאסכולות שונות יכול להיות מאוד מיטיב.
פליישמן אמרה שלדעתה השילוב בין מטפלים מדיסציפלינות שונות הוא מלאכה מורכבת, ושלעתים יש להיזהר משיתופי פעולה עם הממסד הרפואי. "הפסיכיאטריה, ובכלל הרפואה המערבית, פועלת בדרך כלל על ניתוק מהתסמינים, בעוד שהשימוש בפסיכדליים מזמן מגע עם הדברים. התנועות הן לפעמים נגדיות ולכן השילוב ביניהן הוא מלאכה עדינה. באופן עקרוני אני מאמינה שאנחנו צריכים לפעול בשירות החיבור ולא בשירות הנתק. אני רוצה להאמין שפסיכדליה היא שער לבריאות, שער שדרכו אפשר לרפא במקום להשמיד".
