חוסר הסדר האפאתי שבו את משאירה אותי | נועה ש

נועה ש | 26/8/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אין לך מילים. 
האמת היא שגם לי אין מילים. 
אז מה אם אני כותבת עוד שיר. 
אני מצפה ממך שתביני
ברגשות, בהיסטוריה,
במטאפורות, בקסמים, בכתבים,
כנראה אלה תחומי דעת רבים מדי 
מכדי למצוא מילים בשבילי. 
אני כועסת מהמחשבה
שיש לך תוכנית סדורה,
ובעיקר על חוסר הסדר האפאתי
שבו את משאירה אותי.
זה מעגל קלישאתי של אבל והשלמה,
שנחרך ונחתך בין זוויות החדר המרובע
והזליגות שלי לצדדים
כך שהמעגל הזה מקבל
צורה כואבת במיוחד. 
מספרים קשים עושים לי בולענים במוח, 
שתיים, שלוש, ארבע, מיליון, 
אני רוצה לחזור אל נקודת האפס 
אבל אני אי שם למטה 
באפסותי. 
את מציעה הרבה, את כותבת שאת כאן, 
אז איך יכול להיות שזה מרגיש בדיוק 
כמו לוותר עליי? 
זה קורה כש אני יוצאת מהדלת, כשאין לך מילים, כשאת לא מבינה, כשאת לא עונה, כשאני לא יכולה להגיד, כשאני סתם ילדה.

קראתי מאמר 
על פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה 
        כתרגול רוחני 
על אקסטזה ועל סבל 
על אחר ועל אני.
וזיהיתי מילה אחת
שעליה כלל לא כתבו במאמר
אמירה אחת כנה
בתוך המונח המקצועי הזה 
שמחזיק תפילה שלמה;
אָנָּא.

איך יום אחרי התאונה בנפשי
אני הולכת יציבה יותר
מסוגלת להוציא אוויר ולנשום כמו דרך חריצים בחלון
בגב שמור אני דואגת שלא
                                  להתפקע,
שלא ייקרעו הפרוטזות שמותקנות לי בבית החזה
שאמורות לשמור שהלב
                            לא יצא מהמקום.
איך יום אחרי התאונה בנפשי
הכל מונח במקום וצבעוני,
ואני רק חושבת
אני לא יכולה לאפשר את זה
שייגמע כל עולמי,
ולא אוכל לתת שתהיי כל עולמי. 

אולי זה סתם
סתם
סותם חוסרים
וגם זה לרוב לא

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מוגבלות בזמן
זמן
שום דבר לא עובר עם הזמן
הייתי צריכה לדעת זאת מזמן

אם יש רחוב "לאן"
אני רוצה ללכת לשם

זמן
לא הרבה זמין ממנו
ואי אפשר לזמן אותו
לטובתי

אם היקום הוא אינסופי
ואם הגוף מחדש תאים
ואם הכל כל כך פורח
אז איך זה ש
גם מוות מתמיד להתפתח

הבוקר הכל רגשותיי
התכנסו לשלב
התעוררת חדה הבוקר, דוקטור
אולי לזה מתכוונים במונח
אבחנה חדה

אם יש רחוב "לאן"
אני רוצה ללכת לשם

.אין מישהו שיקח אותי מכאן.

אני יודעת כשרמזור תכף ירוק
עוד לפני שהצבע מתחלף. 
אני שומעת מנוע מחלץ צליל מהגיר.
זה כמו הרגע
מול הלמת חומר נפץ
שמזדעזע מעוד גירוי 
ואני נאטמת אדישה נפרדת 
המילים נהפכות למלמולים.
אני מכינה תנופה להסתלק 
זה עסק ביש 
את לא הפירומן אבל גם לא החבלן
איך אפשר להתייחס אלייך בכלל?

אם נפגעים ונרפאים בתוך קשר
איזה מן קשר זה
נעדר מכל כך הרבה אלמנטים של נחמה;
פשרה
יד
או פשוט לשמוע
שגם לך היה בוקר מחורבן אחר כך

כשהייתי קטנה ולא הלכתי לבית ספר
אמא כתבה למורה למחרת פתק על היעדרותי
"אתמול נועה לא חשה בטוב"
היום שלחתי אסמס למנהלת
שלא אגיע לעבודה. 
בתשע ועשרים היה לי ברור
היום אני ביום מחלה

אני לחלוטין ליצן חצר. 
את צוחקת
בדיוק כשאני מחזיקה חזק לא לבכות. 
הרחוב מסביב עושה לי דמעות 
אנשים מאחלים ביניהם שבוע טוב ואני רק מסננת קללות 

וואלה 
גם מה שאת אמרת הבוקר 
נשמע כמו קללות 

אי-מהות 
ואמהות 
רק גאון פסיכופת יכל להמציא את המילה הזאת.