רשמים מאשפוז ימים אחדים בבית חולים

רות נצר | 16/7/2020 | הרשמו כמנויים

א.

מה למדתי מאשפוז של ימים אחדים (מה שאכתוב כאן נשמע בנלי, והינו בנלי, אבל כאלה החיים):

- כמה אני יהירה כשאני חושבת שאני מבינה משהו על החיים, והרי החיים כה שבריריים, על בלימה, ואני עפר ואפר ושום דבר לא חשוב מהבריאות ומהקירבה האנושית התומכת.

- שבמצב של חוסר אונים הכרחי שליד החולה ישב מישהו. למרות הרצון הטוב של הצוות הם עמוסים. ברוב המקרים לחצן המצוקה הוא קול קורא במדבר. האחיות לא בעמדתן או שאינן פנויות לשמוע ולבוא. עד שהן באות, אם הן באות, החולה כבר יעשה במכנסיים או יקיא או יתעלף לבדו.

- שלא לכל חולה יש משפחה תומכת. בצד השני של מיטתי שוכבת זקנה רגזנית, מוטלת כמו שק ללא תנועה כל היום. אחת ליום באה בתה הבלונדינית לשעתיים בלבד, וכשאמה מיבבת מרוב סבלה, הבת צועקת עליה: תפסיקי עם הבכי והשטויות שלך!

- שצריך לבדוק את המינון התרופתי הניתן. פעמיים שגו במינון התרופתי שניתן לי.

- שברגע שאת מאושפזת במחלקה של הגיל השלישי, מתייחסים אליך כאל גריאטרית בפוטנציה: "את יודעת את שמות הנכדים שלך?". אחרי שבדקו את יכולותי הקוגניטיביות כדי לוודא שאני לא דמנטית, בגילי המופלג, 76, לא התאפקתי ואמרתי לצעירה שבוחנת אותי: "את מדברת עם אדם שכותב ספרים". היא הביטה בי בתמיהה: "עדיין?"

- וכמה נכונה הברכה שיש לומר כל יום: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה אדוני רופא כל בשר ומפליא לעשות".

- שהצוות כולו, מהאחיות ועד הרופאים אינם קשובים למה שעובר על חולה, לצרכיו הרגשיים, לחרדות האפשריות במצבו של החולה: הכניסו אותי למכונת ס.ט. לצילום מבלי להכין אותי מראש לשום דבר. לא לזמן שאהיה שם ( מספר דקות), ולא לעובדה שמכניסים אותי למכונה שעלולה להפחיד אנשים עם חרדות קלאוסטורפוביות; נתנו לי תרופה מבלי להסביר את משך תופעות הלואי שלה; מהרו להודיע לי שעלי להתכונן לנתוח לפני שהזמינו את המומחה לפענוח צילום הס.ט. שהגיע אחרי שעה ואמר שזו טעות בפענוח ובאבחנה ואין כלל צורך בנתוח.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

- כמה חבל שכל יום מתחלפים הרופאים והאחיות ושאין אפשרות למה שאנחנו המטפלים כה מודעים לו – חשיבות המטפל האחד הרציף המלווה, לאורך כל הדרך, כדמות לתת בו אמון ולהתקשר אליו, כחלק מהתהליך הטיפולי. וזאת במיוחד לאור העובדה שבהיותו חולה מאושפז נוצרת בחולה רגרסיה למצב ילדי נזקק.

- כמה אני יהירה ועיוורת כשאני חושבת שהגיל השלישי עיקרו התפתחות רוחנית כדי לצמוח להיות 'האשה הזקנה החכמה', ומתעלמת מההתמודדות עם צד הצל של הזיקנה, והבטיו הרגרסיביים, מבגידת הגוף עד התרופפות ההגנות הנפשיות והגופניות.

- בודהה עזב את ארמונו ויצא למסע חיפוש המענה לסבל האנושי כשגילה שיש בעולם מחלה, זיקנה ומוות. אלה בדיוק שלושת הדברים שאני פוגשת עכשו בסף הזיקנה וכמו בודהה עלי לצאת למסע חיפוש והתמודדות עם כל זה.

ב.

כשמצבי הגופני משתפר אני מתפנה לראות את שכנותי לחדר, להתיידד מעט ולשוחח, כחברותא בזעיר אנפין של שותפות לצרה. לידי שוכבת תימניה בת 87, אצילת מראה ונעימת סבר. היא מספרת על חייה ואני לומדת ממנה ש"הכל זה מהגורל", ושתמיד יש להגיד ששלומי טוב כי אז אלוהים יעשה שיהיה טוב. מלווה אותה המטפלת ההודית הנאמנה שלה שאיתה בבית החולים גם ביום וגם בלילה.

בחדר הסמוך שוכבות ללא נוע שתי נשים זקנות מאד, בסבילות של קבלת הדין, אחת מהן זוכה מדי פעם למבקר. השניה, גבוהת מצח, שוכבת נטולת תנועה בעינים עצומות, מחוברת לאינפוזיה, לבדה כל הימים.

בשתיהן, בגוף הרופס, הנפול, הדהוי, אני רואה מיתווה של יופי דמום בתוך זקנתן. אילו היתה בידי המצלמה הייתי מצלמת אותן. הן ראויות לתקף את קיומן ולהישאר למזכרת. ולו אף בזכרוני בלבד.

אני נזכרת איך צילמתי משום כך את אבי בחוליו בבית החולים.

אני מזהה איך קם בי לתחייה מבט האנתרופולוג שבי, מבט הסופר והצלם, שמאפשר לי להביט על הדברים ולא להיות בתוכם, זו דרכי להציל את נפשי מימים ימימה.

ג.

אני המיטה האמצעית בחדר 3 במחלקה פנימית ו'

אוחזת מכילה סופגת

את הנשים שבאות זו אחר זו לשכב בחיקי

חולות, כאובות, דאובות, סובלות,

מוקפות בני משפחה או שבודדות, עזובות,

חסרות אונים, משוועות לרפואה, לעתים מיואשות מסבל בלתי פוסק

נתונות לטפול המסור של האחים, האחיות והרופאים.

אני המיטה האמצעית בחדר 3 במחלקה פנימית ו'

אוחזת בחיקי את הנשים כמו אם אינסופית,

מחבקת אותן, בסבלנות, מערסלת בחיקי,

שולחת איחולי מרפא, כוחות, אמונה וחמלה

גם אם לא יחושו בכך. שומרת בתוכי

את חום גופן של נשים רבות, זו אחר זו.