התבוננות
רות נצר | 12/5/2013 | הרשמו כמנויים
בקבץ של שירים שנכתבו לפני זמן רב מצאתי את השיר הזה, שבזמנו לא שילבתי אותו עם שירים שיצאו לאור ושכחתי מקיומו. עכשיו אני תוהה - למה? אני כבר לא בטוחה על מי כתבתי אותו. איש זקן ברחוב? מישהו בבית האבות בו בקרתי את הורי מנוחתם עדן? אבל מה זה חשוב, ההתבוננות עומדת לעצמה והדמות ממשיכה להתקיים לעיננו:
כובע החאקי על השער הלבן.
קו הפנים רפוי, מתרכך -
הוא מתבונן בכפות ידיו, מחכך ורוחץ אותן באוויר
מניף ידיו בתנועת ניצוח על השמיים הכחולים
פוכר אצבעותיו, מוחט אפו, מועך כובעו,
שפתיו נעות, כאילו אומר - נו טוב - ואז
מנהל שיחה אילמת עם צפורניו, בודק אותן
בקפידה, ואת כתמי הזקנה שעל ידיו
ורשת הוורידים, ואז מניע
ראשו לפי מקצב שהרדיו משמיע
ופתאום לופתות ידיו את כתפיו
אוחז חיים שלמים
וכבר אצבעותיו סופרות את שנותיו
כשהפה משתרבב בספקנות, אולי רמז
חיוך, נהרה תמימה - הוא שולף מחברת צהובה
שבה כתב ידו מסתלסל - רומנטיקן אבוד
שחזונו מיתמר וכובע החאקי
מגן עליו מפני השמש ששקעה.
על הדף הצהוב כותרת עם קו מודגש:
'פתרון בעיות'. הוא מסמן באצבע
את המלים, כמו את מהלך חייו
לפי קוי כפותיו, אינו מבחין
שאני מתבוננת בו, כשהוא מהנהן בראשו
ובידיו, פורש אותן כמו תמהון;
האצבע מורה בתוכחה אל קהל חייו
שהצטבר נכחו עכשיו
