פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עובדת סוציאלית בימי קורונה – התסריט של חיי | דפנה לובל-לדרר

עובדת סוציאלית בימי קורונה – התסריט של חיי | דפנה לובל-לדרר

דפנה לובל לדרר | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"סולדטקה?" פנה אלי האיש הזקן כשפתח את דלת דירתו הקטנה והצפופה, מבטו חשדני אך משווע לעזרה. הסטתי את מבטי מהפצע הגדול שיצר הנמק ברגלו בשל מחלת הסוכרת ממנה סבל. רגלו הייתה חבושה ברשלנות. הוא נשען על משקוף הדלת ואמר משהו ברוסית בזמן שהראה לי טופס מקופת חולים שהחזיק בידו. הצצתי מבעד לדלת אל תוך הדירה הקטנה והעמוסה שריח של טחב ושאריות מזון עלה ממנה.                                                                                                      "אני לא מדברת רוסית" השבתי (את המילה 'סולדטקה' – 'חיילת' כבר הכרתי).

בתחילת שנות התשעים, בתקופה של העלייה הגדולה מברית המועצות, הייתי חיילת בנח"ל וגרתי עם בנות הגרעין שלי בקיבוץ אפק שליד חיפה. אני וחברותי לגרעין נשלחנו לקורס "משק"יות קליטת עלייה", תפקיד שנולד מכורח הנסיבות בתקופה זו. במסגרת התפקיד צוותנו לעובדות סוציאליות בעיריית חיפה ונשלחנו לעשות ביקורי בית אצל העולים החדשים, לבדוק את מצבם, מה הצרכים שלהם ולהעביר את המידע לעובדת הסוציאלית ששלחה אותנו אליהם.

יום-יום עברתי מבניין לבניין, מדלת לדלת, צעדתי רחובות שלמים ברגל. מעת לעת הייתי יושבת לנוח על ספסל במרומי רחוב דרך הים העולה לכרמל המערבי ומשקיפה על האוניות העוגנות במימיו הכחולים של מפרץ חיפה. הייתי עוצרת שם בהפסקות בין ביקורי הבית, מנסה להתאושש מהחוויות והשיחות שניהלתי עם העולים שידעו רק מילים בודדות בעברית. אולם גם בלי להבין את כל המילים חשתי ייאוש וחוסר אונים אל מול הבדידות, העוני והחולי, במיוחד של העולים הקשישים שגרו לבדם ונהגו לשתף אותי במכאובם ומחסורם. בסוף כל יום הייתי חוזרת אל העובדת הסוציאלית ברווחה ומדווחת לה על האנשים שפגשתי. סיפרתי על הצרכים והחוסרים, מתוסכלת מהידיעה שלא ניתן לעשות כמעט דבר בכדי לשפר את מצבם. באותו זמן הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה עובדת סוציאלית. אני לא רוצה לראות ולשמוע על מצוקות של אנשים שאין באפשרותי לעזור להם, כך חשבתי לעצמי.

ואכן בתום שירותי הצבאי נרשמתי ללימודי חינוך ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. די מהר הבנתי שאינני רוצה לעסוק בחינוך, אך מצאתי עצמי נמשכת לתחום של טיפול בילדים. כעבור שנה עברתי לחוג לעבודה סוציאלית מתוך הבנה שלא מספיק לטפל ולטפח את נפש האדם מבלי להתייחס למשפחתו ולסביבתו. בעבודה עם ילדים מצאתי אפשרות אמיתית לשינוי ותקווה. מאז אני עובדת עם ילדים בסיכון וגם עם ילדים במסגרות חינוך מיוחד.

                                                                                                   *

"אנחנו בסדר, די קשה, אבל מסתדרים בינתיים" כך עונים לי כשאני שואלת האם יש להם מזון, תרופות או משחקים לילדים. חלקם עונים שהם מתקשים כלכלית או שאין מי שיביא להם אוכל וישמחו לעזרה.

מאז שפרצה מגפת הקורונה בארץ גויסתי יחד עם חלק מהצוות שלי לאייש את הקו החם במרכז בו אני עובדת ברמלה וגם בעיריית ירושלים. אני מקבלת פניות טלפוניות מהמוקד וגם מתקשרת לרשימה של אנשים ומשפחות של בעלי צרכים מיוחדים ואוכלוסיות בסיכון, על מנת לברר את מצבם ולמפות את הצרכים שלהם. שוב אני מדברת עם אנשים במצוקה קשה ולא ברור לי אם ניתן לעזור להם. אולם היום במקום ללכת מדלת לדלת ולפגוש את האנשים פנים אל פנים אני מדברת איתם מבעד לשפופרת הטלפון בעמדת העבודה, אותה אני מחטאת כמיטב יכולתי במגבונים עם אלכוהול כל מספר שעות, כנדרש בימים טרופים אלו. 

"אנחנו בבידוד, יש לנו שלושה ילדים בחינוך מיוחד, לא יכולים לצאת מהבית לקנות דברים, אבל אני בסדר. חולם בלילות על הקדוש ברוך הוא שנגלה אלי ומראה לי את דרכי". אני מציעה לרשום את שמם ברשימת הנזקקים לסלי מזון ולמשחקים. הוא מודה לי ואומר: "מתי זה יגמר? מה את אומרת?" אני משיבה: "לא יודעת. אולי תשאל אותו בפעם הבאה שיתגלה אליך בחלום...". הוא צוחק וגם אני מחייכת, כשבעיני לחלוחית של דמעות.

אני יוצאת מן הבניין כדי לנשום אוויר ונזכרת באותו ספסל בחיפה עליו ישבתי כחיילת כדי לגנוב רגע של נחמה. כעת מחליף אותו הספסל בכיכר ספרא בירושלים. במקום הנוף של מפרץ חיפה שהרחיב את ליבי בין אותם ביקורי בית עצובים, אני מתנחמת כעת בנוף חומות העיר העתיקה הנגלה אלי מבין בנייני עיריית ירושלים. אותו פסקול ששמעתי בתקופה ההיא מלווה אותי גם כעת. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. גם היום אני חושבת כך.

הרחובות כמעט ריקים מאדם, מדי פעם נראית מכונית נוסעת בכביש הראשי לכיוון שער יפו. אני חושבת לעצמי שהעיר הזו ידעה תקופות קשות ובוודאי תשרוד גם את התקופה המשונה הזו. זוהי עיר חזקה, כמו החומות העתיקות הללו, כמו האריה השואג בפסל הניצב מולי.

אני נכנסת בחזרה לבניין, אל עמדת העבודה שחיטאתי. הקומה כמעט ריקה מעובדים ואני יכולה לבחור כל עמדה כדי לעבוד ממנה. אני תמיד בוחרת בעמדה של אברהם. אין לי מושג מי הוא, אולם לאחר כמה ימים בהם אני יושבת בעמדתו, אני מרגישה שאנחנו מכירים. השולחן של אברהם נקי ומסודר ועל לוח השעם שלצידו תלויות תמונות משפחתיות מאירוע כלשהו. ילדים לבושים חגיגי, אישה מאופרת בכבדות ולצידה, אני מנחשת, אברהם. גבר מזוקן, עם משקל עודף וחיוך מלא שיניים. לצד אלו תלויה הזמנה לחתונה של מיכל ואיתן שהיתה אמורה להתקיים באולמי 'שרון' בעוד שבוע. אני מרגישה כאילו אני מתבוננת בשרידים של חיים שהיו פה פעם. אברהם כנראה לא עובד בתקופה זו. אולי יצא לחל"ת או מנצל ימי חופשה ומחלה. הוא מן הסתם לא "עובד חיוני" כמוני. האם אני באמת כה חיונית? חשבתי לעצמי כשהתקשרתי לעוד ועוד אנשים מאותה רשימה שקיבלתי כדי לדרוש בשלומם ולברר מה הצרכים שלהם. חלקם מוכרים לי, משפחות של ילדים במסגרות בהן אני עובדת, חלקם מטופלים ממסגרות אחרות שאינני מכירה.

מעבירים אלי פנייה דחופה מהמוקד, יהונתן – בשנות השלושים לחייו, נמצא במצוקה והתקשר כבר פעמיים בשעה האחרונה. הוא מספר לי על תחושת מועקה קשה, אין לו מוטיבציה, מרגיש ריקנות ובדידות. "אני סובל מחסימה בלב כבר הרבה שנים. מרגיש שהלב שלי שבור עכשיו לגמרי. אולי אפשר לעשות לי ניתוח, להוציא את המועקה...". תוך כדי השיחה אני מבינה שהוא מתגורר בדירה של פגועי נפש ואני מנסה להפנות אותו לצוות המדריכים שאולי יוכלו למצוא לו תעסוקה כדי להתגבר על הריקנות. הוא טוען שלא מרגיש בנוח לשתף את הצוות. "אני לא משתף כל אחד" הוא אומר ואני תוהה ביני לבין עצמי מדוע החליט לשתף דווקא אותי. בהמשך הוא מספר שיש לו מטפל רגשי שאיתו הוא נפגש אחת לשבוע, אך לאור המצב הוא לא יודע אם יפגוש אותו מחר. הוא מבקש ממני לדבר עם המטפל. אני ממהרת ליצור קשר עם המטפל והוא מודה לי על פנייתי ומרגיע אותי שיצור קשר עם האיש וגם עם צוות הדירה.

בנוסף לשיחות שאני מקיימת עם אנשים מהרשימה שקיבלתי, אני מתקשרת למטופלים שלי לדרוש בשלומם. מרימה טלפון לאמו של ילד שאני פוגשת בשנה האחרונה במסגרת טיפול דיאדי. אם חד הורית מהקהילה האתיופית שיש לה כמה ילדים עם צרכים מיוחדים וגם ילדים בוגרים עם קשיים נפשיים שמתגוררים עמה. הילד שבטיפולי אובחן לפני שנתיים כגבולי מבחינת רמת האינטליגנציה. לפני כחודשיים שוחחתי עם האם והסתבר לי שהיא לא מקבלת עבורו קצבת ילד נכה מביטוח לאומי כיוון שמעולם לא הגישה בקשה. היא אינה יודעת קרוא וכתוב ואף אחד לא הנחה אותה ולא סייע לה בכך. בתום אחד המפגשים הדיאדים שלי איתה ועם הילד עזרתי לה למלא את הטפסים שהוצאתי עבורה מהאינטרנט ואספתי איתה את החומר הרפואי והחינוכי הנדרש כדי להעביר לביטוח הלאומי.

"טוב שהתקשרת אלי. בדיוק התכוונתי להתקשר אליך כדי לספר לך שהודיעו מביטוח לאומי שאתחיל לקבל קצבת נכות בשביל הבן שלי. זה הכל בזכותך, תודה רבה". כך אמרה לי. אני מצד אחד חשתי תחושת כאב והחמצה על כך שאף אחד לא עזר לה לפני כן, הלא היתה יכולה לקבל את הקצבה כבר לפני שנתיים. מצד שני שמחתי שלפחות מעכשיו היא תקבל את הקצבה שתסייע לה, במיוחד בימים אלה בהם העתיד הכלכלי לא ברור. "את עדיין עובדת עם הקשישים גם בתקופה זו?" שאלתי אותה. "כן. אבל היום התקשרו אלי מקופת חולים ואמרו לי שבזמן שקניתי תרופות בבית המרקחת היה שם חולה קורונה ומעכשיו אני צריכה להיות בבידוד. אבל אני לא מבינה – אני לא חולה, אני מרגישה טוב, למה אני צריכה בידוד? ". הסברתי לה שיתכן שהיא נדבקה בנגיף ואינה סובלת מסימפטומים אך היא עלולה להדביק אחרים, במיוחד אנשים בסיכון כמו הקשישים שהיא מטפלת בהם, לכן היא חייבת להיות בבידוד. היא שאלה אותי כמה שאלות לגבי הבידוד והודתה לי על העזרה וההתייחסות.

חשבתי על המצוקה שלה וגם על אותם קשישים שאליהם לא תוכל להגיע כדי לטפל בהם. נזכרתי שוב באותו זקן רוסי מימי כ'סולדטקה' בחיפה, שנאלץ להסתדר לבדו כי לא היה מי שיעזור לו. אז, כחיילת צעירה, נחרדתי ממצבו כשראיתי את הנמק הנורא ברגלו ואת דירתו המעופשת. כיום אני תוהה כמה אנשים כמוהו מסתתרים מאחורי הטלפון, בצד השני של השיחות שאני מקיימת מעמדת העבודה של אברהם בעיריית ירושלים. אני לא יכולה לראות אותם, יכולה רק להקשיב למילים היוצאות מפיהם. כשהייתי חיילת ונשלחתי אל העולים החדשים יכולתי לראות אותם ואת סביבתם, אך לא תמיד הבנתי את המילים שאמרו. אינני בטוחה מה מאפשר חיבור אמיתי יותר. אך כשסיימתי את השיחה עם המטופלת חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אני אכן "עובדת חיונית", לפחות ברגעים מסוימים, בהם פסקול חיי נוגע בפסקול חייהם של אחרים, שלא תמיד יש מי שרואה או שומע אותם.

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

קצת לפני החופש הגדול, כשבחצר של הגן האוויר עמד כמו בסיר מרק וארגז החול היה מהול בריח של סנדוויצים עם...
בחלומה היא עפה. שועטת לעבר שקיעות, מתגוללת בקרני האוב. היא נוסקת, הנה כי כן, אף על פי כן.   תריסי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דפנה לובל לדררדפנה לובל לדרר29/4/2020

תודה לכולם. תודה לכולם על התגובות, שמחה שהסיפור נגע בכם.

חיים פינגולדחיים פינגולד25/4/2020

שאפו ענק.. עשייה יפה כתובה נפלא. הצלחת להעביר את הימים המורכבים שלך ללב שלי ( ושל קוראים אחרים מן הסתם). שאפו ותודה.

שרון כהןשרון כהן14/4/2020

עובדת סוציאלית- תפקיד חיוני. דפנה שלום, כתבת ותיארת באופן פואטי, יפה ומאוד זורם את תפקידך ואת תרומתך בתקופה קשה זו ובכלל. העובדים הסוציאלים ללא ספק אינם מוערכים כראוי אך פעמים רבות שכרם אינו נמדד בתשלום בתחילת החודש (משכורת) אלא בעיקר בתרומתם והשפעתם על הסביבה שלהם ומטופלים. לכן זכית! או שאפשר לכתוב שהמטופלים או אלו שאת מתקשרת אליהם- זכו בך!
להיות תרומה, להשאיר חותם בעולם הזה (גם אם לא לשנות את ספרי ההיסטוריה, אלא לשנות קצת במסלול חייהם המפרך של האנשים) זו זכות! זו בעיניי חובה ומשמעות החיים!

זהר סהרזהר סהר14/4/2020

זהר סהר. סיפור נוגע ללב ואנושי שמתאר בצורה מקסימה את משמעות הקשר, האכפתיות ובעיקר את הלב של המחברת. דפנה לובל- לדרר הצליחה להעביר הייטב את המחוייבות, המשמעות של המבט לאוכלוסיות מודרות וחלשות. העלתה בצורה מיוחדת את השאלה עד כמה העוסים ואנשי בריאות הנפש בכל ״חיוניים״ .

רותי מודעירותי מודעי12/4/2020

עבודה כלכך חיונית , הלוואי והיתה מוערכת יותר. עבודת ה"העובדים החיוניים" העו"סים בימי הקורונה כלכך משמעותיים ונדרשים, שהסיפור הזה ברגישות נותן מבט קטן על העשיה הקשה , המתסכלת לרוב אך מלאת שליחות ורגישות. איזה מזל שיש מלאכים ומלאכיות חיוניים להקשיב ולעזור לאוכלוסיות שלא תמיד שומעים את סיפורם וקולם. כל הכבוד. מעורר השראה לכל מחלקי המזון והמתנדבים הרבים בימי הקורונה. הסיפור ממש מעורר רצון להכיר עוד סיםורים ולעזור. הלוואי שנוכל כחברה לתת יותר ושיגמרו ימי הסגר.

ברורית וולסברורית וולס12/4/2020

דפנה. כל כך הטבת לתאר. התיאורים שלך את הדמויות, כל אחת עם הצרכים שלה, הרגשיים והחומריים, ובעיקר התיאור שלך את אשר עובר אצלך בפנים, הכל נגע כל כך ללב. בטוחה שהיית קרן אור בחושך של אותם אלה, גם אז, כשהיית חיילת, וגם היום...
הדמויות נכנסו ללב, ואת ללב של אותן דמויות