פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עַד אֲשֶׁר אֶמְצָא מָקוֹם

עַד אֲשֶׁר אֶמְצָא מָקוֹם

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 25/10/2019 | הרשמו כמנויים

הפגישה תמה, הדלת נסגרה ובחדר קול דממה דקה. נושמת עמוק, מתבוננת סביב, מתכוננת להכין מחדש את המקום. טופחת על כריות הינשופים שנחות להן על הספה, כדי שישובו להיות עגלגלות ורכות. מיישרת ומותחת את הריפוד שעליו עקבות של ישיבה. מרחרחת את האוויר בחדר ובודקת האם הוא זקוק לריענון. מזליפה קורטוב שמן ריחני שיפיץ ארומה נעימה. פותחת לרווחה את החלון למשב של אויר צח, וממתינה. פעם הייתה לי פנטזיה להיות כמו וויניקוט מושא הערצתי, שהמתין למרגרט ליטל ופתח עבורה את הדלת בדיוק ברגע שטרם נקישתה הראשונה. היום אני נחה במקומי, ממתינה לנקישה. כשאני מלווה אותה פנימה, היא בוחרת את זווית הישיבה במקום המסוים שלה על הספה, מסדרת את הכריות, מזיזה, מארגנת. כמה שינויים זעירים ופרוזאיים, וכל כך משמעותיים: היא מתכווננת אל המקום האישי שלה. כשהיא תצא מהחדר הכל יהיה ספוג במנח שבו ישבה ובו זזה, בנינוח שלה, בהעדפותיה ורצונותיה. עד שאפנה מחדש מקום לבאה אחריה, שבשינויים זעירים תהפוך את אותו מרחב למקום האישי שלה.

 

אין לי מקום

ושוב מתחילים מבראשית. שבים ונפגשים עם סיפורי ראשית ימי האנושות ועם אבותינו ואימותינו, קורותיהם ובעיקר תלאותיהם. חומש בראשית גדוש בסיפורי משבר אודות אובדן המקום. אדם וחווה מגורשים מגן העדן. בנם קין מאבד את הזכות להשתקע במקום אחד ונדון להיות נע ונד ממקום למקום. נוח אמנם ניצל מהמבול, אך נתלש ממקומו בעולם החרב ונדחק אל תוך תיבה, עד אשר מבשרת לו היונה על מציאה מחודשת של מקום יציב ובטוח. אנשי דור הפלגה בונים את מגדל בבל וכתולדה מעונש בלבול השפה נוצר גם פיזורם ממקום אחד מרוכז אל כל רחבי תבל. אברהם אבינו מצטווה 'לך לך' ויוצא ממקומו לגלות, אל מסע לגילוי מקומו כיהודי הראשון עלי אדמות. הגר וישמעאל מגורשים ממקומם אל לב המדבר הלוהט. יעקב אבינו נאלץ לברוח ממקום מולדתו מחשש לחייו, ובנו יוסף מאבד את מקום גידולו בבית אביו האוהב, ותחת זאת מוצא את עצמו עמוק בבור מלא נחשים ועקרבים, ואחר כך בארץ ניכר ובבית האסורים.

התורה היא "ספר תולדות אדם", המספר לכל אדם הלומד אותו לא רק מה שהיה ומה שצריך להיות, אלא גם את משמעות חייו שלו. הרב עדין שטיינזלץ[1] כתב, כי ספר התורה משמש אספקלריא מופלאה שבה אנו מסוגלים מצד אחד לראות עד לקצות המציאות, ומצד שני יכולים באופן מופלא לראות את דמותנו שלנו, את דיוקן נפשנו כאן ועכשיו. בשיחה שבעל פה צוטט הרב אומר כי בפתח החומש צריך להיות כתוב באותיות של קידוש לבנה: "כל מה שנאמר כאן - מדבר רק עלי. הכל נכתב בשבילי והכל מחייב אותי, קודם כל הדברים מתייחסים אלי".

בשבועות הקרובים נקרא רצף של פרשות מרתקות שבהן בזו לאחר זו מתמודד האדם עם גילויים של אובדן המקום. לעיתים נגזר עליו גירוש מן המקום כעונש, פעמים אחרות הוא נדחף לגָּלוּת כדי לחוות גילוי, יש שהגלות מן המקום משמעותה צמצום ולעיתים דווקא התרחבות. אובדן המקום והחיפוש אחר המקום האישי מעלים בליבי את השאלה: איך מוצאים מקום?

 

כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם

ננסה להתבונן בתחושת החיבור למקום האישי דרך מילותיו של רבי נחמן מברסלב:[2]

"...כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם... כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג) : "צוּר לְבָבִי" וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל"ג) : "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ...נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו כִּי אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל..."

מה משמעות המקום עבור האדם? האם האדם מצוי בתוך מקום בעולם, כפי שנגלה לנו בבירור ברובד הפיזי, או שמא המקום מצוי קודם כל בתוך האדם? על פי הרב דן האוזר[3], זו השאלה אשר רצה לשאול אותנו רבי נחמן במילותיו הנ"ל. מי המקום של מי? האם אני אדם הנזרק בגסות לתוך חוקי העולם וכלליו הקשוחים,או שמא העולם ראשית כל מצוי בתוכי ואני מעצב ומפרש את התהלכותי בו ממקום למקום? רבי נחמן אינו מתעלם מאילוצי המקום הפיזי, אך מדגיש את העובדה כי המקום נמצא קודם כל בפנימיות הלב. האדם אינו בריאה נעה ונדה המיטלטלת ממקום למקום במציאות חייה. נזר הבריאה מסוגל לחוש את עצמו במקומו בכל מקום שיהא בו, כאשר הוא מחובר לליבו, לנקודת העצמיות הטובה שבו. מנגד, הגלות מן המקום היא קודם כל גלות פנימית של הלב. האדם אמנם עלול לאבד את מקומו הפיזי ולגלות ממנו, אך אין הכרח שיחווה תחושת ניכור. רק כאשר החיבור הלבבי שלו אל עצמיותו מתרופף, הוא יחווה גם גלות פנימית.

לא במקרה פתח רבי נחמן תורה זו במילים: "כשיש להאדם לב": לעיתים בני האדם עלולים לאבד את ליבם בגלל אילוצי וטלטלות 'המקום' שהם עוברים בחייהם. הם מתרחקים מן 'המקום' הפנימי היציב, שבו אי אפשר לקחת לאדם את ליבו. הרב האוזר כותב כי רבי נחמן קורא לנו להוקיר את המרחב הפנימי של הלב כמקום ההתרחשות העיקרי של סיפור חיינו, מעבר לגבולות המקום הפיזי. אמנם העולם שמסביב הוא בגדר תפאורה משמעותית, אולם זהו חומר שניתן לעדן ולרכך כאשר ליבו של אדם מצוי במקומו. נוסף על כך, עבור האדם המאמין המקום הוא מרחב של קשר לא רק עם עצמיותו אלא בראש ובראשונה עם בוראו, וכולל את היכולת לנהל עמו דיאלוג מתמיד שבו הוא 'מדלג' לזמן מה על המקום הפיזי, ואינו מתייחס לחציצה שיוצר המקום החיצוני מקולות פנימיים.

 

איך אמצא מקום?

ימימה אביטל ע"ה, מורה רוחנית שפיתחה את שיטת החשיבה ההכרתית, הגדירה את 'המקום האישי' באופן המהדהד את דבריו של רבי נחמן. היא רואה בתחושת השייכות שחווה האדם בכל מקום אליו הוא מגיע בראש ובראשונה כמדד להשתייכות פנימית. השתייכות שאינה מחוברת דווקא לגבולות של זמן, מקום או הקשר מסוים – כי אם השתייכות לטוב הקיים בלב האדם מאז ומתמיד. לדבריה, בכל מקום שאליו האדם מגיע, מרצונו או שלא מרצונו, כאשר הוא מודע לטוב שבתוכו הוא יכול להתחבר אליו וכתוצאה מכך לחוש שייכות.[4] כשהאדם חש את ליבו, אין שייך אצלו מקום, כיוון שכל מקום שהוא מגיע אליו המקום מקבל משמעות דרך עצמיותו.

לתפיסתה של ימימה ע"ה, הגלות מן המקום האישי נובעת מפיזור הנודד אל רובד חיצוני: למשל, מתלות-יתר בדעתם של אחרים אודותיי. בדומה לרבי נחמן, היא רואה את אובדן המקום כאובדן קשר אותנטי עם העצמיות הלבבית, ובזיקה להמשגותיו של וויניקוט- זוהי התרחקות מן ה-'עצמי האמיתי', מתוך חולשה וצורך להגן על הפגיעות באמצעות יצירת 'עצמי כוזב'. לשיטתה, בכדי לתקן מצב זה ולשוב אל המקום האישי, יש למצוא את ההתקרבות המחודשת אל הלב, כלומר אל המהות הטובה שבכל אחד מאיתנו, שהיא הרצון להעניק ולתת לזולת.

 

גן של עדינות

לתחושתי, ניתן להעמיק בהבנת הנדרש להתקרבות אל 'המקום האישי' דרך התבוננות באובדן הראשון של המקום בהיסטוריה- הגירוש מגן עדן. על פי תורת החסידות, גן העדן הוא מקומה של העדינות (עדן הוא שורשה של המילה עדינות). בגן העדן לא היה צורך בגסות, בחספוס או בקשיחות כדי להתקיים. לא נדרש להסתיר את האמת האישית ולכסות את העצמיות בהגנות. במקום זה שגשגה העדינות, ושררו בו תנאים נאותים כדי לאפשר את קיומה[5].

על פי פנימיות התורה, שילוח האדם ממקומו בגן העדן אינו עונש אלא שליחות של תיקון.[6] הרב איל ורד כותב כי בדומה לאיש שחי בקרבה גדולה עם אשתו, אך דווקא בזמן הקרבה פגע בה מאוד וכעת יוצא החוצה ממקומו כדי לחפש אותה ולפייסה, כך נשלח האדם ממקומו לפייס את כל המציאות, למצוא בכל מעשה את נקודת העדינות הפנימית שמסתתרת בתוך גסות וחומריות העולם הזה. שליחות שמהותה הוא לפגוש את המציאות החסרה, הקשה, ולהתחיל להפוך אותה לגן עדן. תכלית עבודת האדם, לימוד התורה ועבודת הנפש שלו היא 'עידון המידות': כדי להפוך את העולם לגן עדן יש לעדן את העולם, להזרים אליו שפע של עדינות בכל מקום שניתן. כך שלמעשה הפרידה המקורית מגן העדן מגייסת אותנו לתפקיד המתבהר דרך מילותיו של ה-'אור החיים' הקדוש לפרשה[7]:

"אכן יש לך לדעת כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות, וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם, גם שמירה מדברים המפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן אשר היא היום אדמת הנפשות לבד כי הגופות נגשמו גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה"

גן העדן של היום הוא 'אדמת הנפשות', קרקע הדורשת עבודה ושמירה כדי לעדנה. המקום הנוכחי הקרוי 'גן עדן' הוא הזירה שבה מתחוללים תהליכי עידון בתוך נפש האדם פנימה. זהו מקום שבו טמונה הזדמנות יומיומית לתקן ולשוב אל מקום עדין יותר, פנימי יותר, המתנקה מגסות וחספוס ומתפנה מהגנות ומאבקים. לתחושתי, זירת הטיפול הנפשי היא מרחב פוטנציאלי של עדינות, ומציאה מחדש של המקום האישי. טמון דבר-מה בחוויה הטיפולית, ואולי בכל מפגש אנושי כנה ואותנטי, שיש בו זעיר אנפין של גן עדן. בכל מפגש כזה ניתן לזרוע גן של עדינות, של התבוננות פנימה, עצמיות מקורית רכה ונינוחה. לעדן את המציאות מתוך שחרור והרפיה לזמן-מה מן הצורך במסכות, הגנות, מאמצי יתר והצטדקויות, ותחת זאת לקבל את המקום האישי שלי בעולם, בדיוק היכן שאני נמצאת כעת.

 

ונסיים בתפילה זכה למקום נקי ושקט, שאת מילותיה הנפלאות כתב המשורר אדמיאל קוסמן:

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

 

[1] שטיינזלץ (אבן ישראל) ע. (2011). חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע. הוצאת מגיד ושפע, ירושלים.

[2] ליקוטי מוהר"ן תנינא, נ"ו. הוצאת קרן ישראל טוב אודסר, ירושלים.

[3]  האוזר, ד. (2018). על קצה בהונות ההוויה: לעומק תורותיו של רבי נחמן. הוצאת דברי שיר.

[4]  עידית שלו, אלול תשע"ט, תשרי תש"ף, השיעור השבועי מתורת ימימה.

[5] מנוסי, נ. (2007). בחזרה לגן העדן: שלוש רמות של עידון עצמי. מתוך הבלוג: 'בין קודש לחול'.

[6]  ורד, א. (2002). אל שפת האמת: על פרשת השבוע עם פירוש ה-'שפת אמת'. אלומות, דני ספרים.

[7]  פירוש ר' חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, בראשית פרק ב' פס' טו.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

התדר שלי מעולם לא היה חזק בענייני ניקיון, בעיקר לא עם בוא האביב, כשהטבע יוצא לחירות וקורץ לי לצאת אליו....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אתי רוזנצוייגאתי רוזנצוייג12/11/2019

תודה על מאמר מרגש, מעורר השראה ומקום - בלב:). ה"מקום" הוא גם שמו של אלוקים. "המקום ינחם אתכם" "המקום ירחם עליכם" "המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל".
ניתן לדמות לאחת ממטרותיו של הטיפול, לבנות מקום בתוכנו.
מרחם, מרפא, מנחם, מכיל ומקיים.

דר מרים אבנרי-כהןד"ר מרים אבנרי-כהן5/11/2019

משה תודה רבה על ההערה מאירת העיניים. [ל"ת].

משה ויסמשה ויס3/11/2019

יפה מאוד. מתחבר גם עם השאלה ששאל הבורא את האדם "איכה" - אי מקומך? לאן נעלמה העדינות שאפשרה לך להיות בכל מקום בגן עדן?

ליאת אלדה נעמי שחףליאת אלדה נעמי שחף25/10/2019

תודה רבה [ל"ת].