הדיכאון שלי וציטטות אחרות

ד"ר ניצה ירום | 28/8/2019 | הרשמו כמנויים

הדיכאון שלי וציטטות אחרות

באוגוסט מצאתי עצמי נמשכת למיטה, רציתי להישאר בה עוד ועוד. אין מה לעשות – האבל שלי הפך למלווה קבוע; ההיעדר שזאביק בן זוגי הותיר בי במותו מלווה אותי שעה-שעה ביומיום.

שאלתי את עצמי: האם אני בדיכאון?

אבל מעבר לכבדות והעצב שזיהיתי בעצמי – נמשכתי לספרו של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, שלא יכולתי להפסיק לקרוא בו. ניתן לומר, אם כן, שלא בדיכאון עסקינן אלא באבל, בחום ובספר – כרך ראשון ששמו "מוות במשפחה" מתוך "המאבק שלי", 'סדרת אוטוביוגרפית מונומנטלית' (כך כתוב על גב הספר) בת שישה כרכים עבי כרס.

לא התבגרותו של הסופר בעיירה בדרום נורווגיה, לא מותו של אביו כאלכוהוליסט, לא השמות הנורווגיים של הרחובות, הכיכרות והבניינים, אלא יותר הנופים אחוזי השלג שלא פוסק לרדת, ובעיקר – כתיבתו הסוחפת של הסופר – הם שהשתלטו עלי.

התעורר בי עניין כשהסופר מתחיל לספר על הרעב הספרותי-אינטלקטואלי שפקד אותו משסיים את בית הספר התיכון ועבר לעיר גדולה יותר שבה למד אחיו באוניברסיטה. שם הוא התוודע אל עמודי-התווך הרוחניים המרכזיים של התרבות. הוא כותב כך:"נכון, לא היה בזה מספיק כדי לנופף בבחינה או במהלך דיון, אבל זה גם לא מה שאני, מלך האי-דיוק, חיפשתי. חיפשתי את ההעשרה. ומה שהעשיר אותי כאשר קראתי את אדורנו למשל לא נבע ממה שקראתי אלא מהרעיונות שהתעוררו בי בזמן הקריאה" (עמ' 312-3). בהמשך הוא מתעמק במחיר של מסלול זה – כשהוא מתחיל להקל ראש באחיו הגדול, שעד כה העריצו. אבל לענייננו אתרכז בציטטה ובעמדה המובעת בה.

בהזדמנות אחרת התפעלתי מציטטה של אייזק ניוטון שהעלתה בשום-שכל חברה משכילה, ומצאתי אותה ב'ניוטון ויקיציטוט' בויקיפדיה. זו לשונה של הציטטה:"אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים" (מתוך מכתב של ניוטון לרוברט הוק, פברואר 1676).

אפשר לומר שהקדשתי את כל חיי להתוודע אל הענקים באינטימיות מדוקדקת, ואני רואה כיצד נמשכים אנשים צעירים ואחרים כיום אל הציטוט – אל האור שמסכמי המקורות ומביאי הציטוטים מביאים ומאירים להם את הדרך. אפשר לומר שזוהי העשרה בסגנון המאה ה-21, שיש בה משהו מהיר, מסנן ופרקטי.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

למה צריכים להתמודד עם פסיכואנליטיקאי פלוני שכתב משהו ב- 1949 או ב- 1952 שבו הוא מתווכח עם עמיתיו באותה עת: האם יצר המין או המוות דומיננטי, האם תיאורית האני או העצמי קבילה יותר, ועוד כהנה. מספיק לו (למתוודע לציטוט) שייקח מה שרלוונטי לו בהתנהלותו היומיומית – לבחינת ההתמחות, לטיפול נתון או סתם לשיח עם חבריו; שייקח רעיון פרדיגמאטי שהוא נתקל בו או שתווך לו, כפי שאומר קנאוסגורד, הסופר הנורווגי :"זה לא אדורנו שמעניין אותי – אלא הרעיונות שהתעוררו בי כשקראתי בו" (באי-דיוק קל).

כשאני עומדת (ואני עומדת) על כתפי ענקים אני רואה את הפלוגתות ההיסטוריות ואת אי-הרלוונטיות העכשווית שלהן – ואני רואה גם את הגירוי לחשיבה עצמית שקנאוסגורד מדבר עליה. אולי זו חשיבה נרקיסיסטית ב'דור העצמי', אבל בעיני יש בה משהו שהוא מפרה וגם משוחרר. ברעיון הפרדיגמאטי המובא כאן אני עסוקה כבר זמן מה - בצורך של הטקסט המקצועי להיות השראה למטפל ולא הכוונה בטיפול.

נסכם, המחשבות שלי על הדיכאון שאולי יש לי ואולי לא, והמחשבות שעלו בי בעת קריאת "המאבק שלי" מכורבלת במיטתי – מתנקזות להימשכותו של הקורא השואף להיות משכיל, אל הציטטות שמאירות לו את הדרך. כנראה שהתנאי המפרה הוא לא בהעשרה שהענקים הממשיים או המועצמים מספקים לנו – אלא ברעיונות המתעוררים בנו בדרך חיינו. נקווה שכך.

;