פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מה שאומרת הציפור בפרידה

מה שאומרת הציפור בפרידה

פרופ. עמיה ליבליך | 15/6/2019 | הרשמו כמנויים


במשך שנים שולח ידידי דרור גרין שיר בשבוע, בליווי הרהורים משלו, (ראו: פיוט, דפשיר שבועי) לקבוצה של חברי-אינטרנט, מנויים על האתר. את השיר האחרון קיבלתי מיד אחרי סיום הסדנה השנתית של "שנת התירגול שלי בליווי כתיבה" שהנחיתי השנה בבית ביפו יחד, או ליתר דיוק, תחת ההובלה של בתי, מתי ליבליך. צירוף הזמנים יצר אצלי את רשת האסוציאציות הבאה.
ראשית השיר, שאותו אני מעתיקה בתודה מיוחדת לדרור:
יונה וולך, בעיות זהות.
צפור מה את מזמרת/ מישהו אחר/ מזמר מגרונך/ מישהו אחר/ חבר את שירך/ שר בבית/ דרך גרונך./ צפור צפור/ מה את שרה/ מישהו אחר שר/ דרך גרונך.
בעיני השיר מתפרש כעוסק בהשראה, ואני כמובן מודעת לפירושים רבים אחרים שניתן לתת לו, ולא כולם חיוביים כל כך. אבל אתמול הוא קיבל אצלי משמעות מאוד ספציפית. קראתי את השיר אחרי שסידרנו את החדר, אחרי שנפרדנו לשלום, מתי ואני – המנחות, או 'המורות' ברוח הבודהיסטית – מקבוצה יקרה של כ-15 'מתרגלים', שהגיעו באופן סדיר לביתי ביפו במשך השנה. הבית היה מלא שירה, קולות, רגשות, חיבוקים. בשעות האחרונות אנשים סיכמו את השנה בשבילם. קראו שירים מתוך צג הטלפון ורשמים ממחברת. חבר אחד הראה ציור שמן אבסטרקטי שעשה בהשראת הסדנה. אמרו דברים נפלאים. גליל נייר טואלט הוכנס לחדר ועבר מיד ליד בין היושבים על השטיח, סופג דמעות רבות.
חשבתי שבקבוצה טובה העושה עבודה משמעותית נוצרת הרמוניה מדהימה, אולי לא רק צפור אלא תזמורת, יער שלם מזמר. הקולות נשארו בבית זמן רב אחרי שכולם עזבו, נשטפו כל הכוסות וכל הכריות חזרו למקומותיהם. עד הקבוצה הבאה - ממנה אני אמורה להיפרד ביום שני הקרוב, וכך הלאה, לכל חמש או שש הקבוצות המבקרות ועוסקות בלימוד לסוגיו במשכן הזה, שנוצר אצלי כאן בביתי ביפו. רבים ימשיכו בשנה הבאה, ובכל זאת מתהווה בתאריכים אלה טקס חוזר ונשנה של פרידה וסיכום, וכל מה שהיה טוב ויפה מהדהד בבית.
יוני הוא חודש של פרידות בעולמי, הצמוד עדיין איכשהו ל'חופש הגדול' של בית הספר, וללוח השנה האקדמית. אני זוכרת היטב את יום קבלת התעודות בבית הספר, כשהייתי תלמידת היסודי בבית הספר לבנות "מוריה", אחר כך את ימי קבלת התעודות של ילדי, וחגי הסיום שלהם בתיכון. לאלה התווספו טקסים באוניברסיטה, היום במכללה – חלוקת תעודות לבוגרים ולמוסמכים. תעודות שקיבלתי, תעודות שאני מעניקה. עברתי מצד לצד על הבמה.
אני תמיד מחכה לסיום, להרפיית המתח, לחופשה. עם זאת יש בחופש צל של דאגה, הזמן הריק והשקט לא תמיד נחווים כמנוחה או פנאי. האם הציפורים ימשיכו לזמר? היכן אשמע את שיריהן?
הנפרדים מקבוצות הכתיבה והשיח שאני מקיימת בבית לוקחים עימם מטענים יקרים, לפעמים מוחשיים ממש, במחברות בהן נכתבים הדברים. הפרידה היא רגשית, וגם המאוזנות שבינינו נוטות להתפייט בה. אני שומעת במפגשי הפרידה מילים של תודה, הערכה והערצה, לפעמים שירה ופיוט.

במשך השנים למדתי לשים בפרופורציה את מה שנאמר בפרידות; נכון, זהו רגע של אמירת תודה שבו מושמעת זמרת ציפורים מאוד מיוחדת. (כשהייתי צעירה פעם הרגשתי התרוממות רוח כל כך אדירה אחרי פרידה מקבוצת גשטאלט שהנחיתי, שנכנסתי לבוטיק שמלות בירושלים ורכשתי ברגע שמלת ערב שהייתה מתאימה יותר לכלה ביום חתונתה...) כמו יונה וולך בשירה, אני מרגישה בענווה שמה שאני מלמדת איננו לגמרי שלי, מישהו או משהו אחר נתן לי את הזכות ללמד, לכתוב, לשיר. להעביר הלאה את החוכמה. רבים שוכחים בטקס הפרידה את הביקורת והאכזבות. אך מתחת לפני השטח כל פרידה היא קשה, עצובה ומאיימת. מאזכרת מוות. בטח לאנשים בגילי. כמו בשיר צרפתי ידוע: "Partir c’est mourir un peu". ומכאן הדמעות.

אני יוצאת לחצר. פריחת העצים המדהימה אחרי החורף הגשום נתנה בית להמון ציפורים. תודה לאל, הן שם וציוציהן מלווים את יומי.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

מרכז 'נא לגעת' בנמל יפו, שכני, הוא ארגון שמקרב את הנכים הלוקים בשמיעה ובראייה אל הקהל הרחב. יש לו בית נאה...
מאז שהייתי ילדה הייתי נוהגת לכתוב ביומני משהו בערב יום כיפור, לפני כניסת החג. זה קשור כנראה עם החינוך...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.