פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ימי הבלבול 2

ימי הבלבול 2

פרופ. עמיה ליבליך | 9/8/2014 | הרשמו כמנויים


כל כך הרבה תירפיסטים שקוראים מה שאני כותבת יכולים להציע הצעות טיפוליות עד שזה מפחיד... אבל בכל זאת. נגיד שאני מציעה כאן מצב רוח שאולי אתם ואתן פוגשים היום בקליניקה.
האם הייתה מלחמה או מבצע? האם "זה" נמשך או הסתיים? מה יהיה מחר? מה אני חושבת על הממשלה שלי, על האוייב, על כל המסכנים שסובלים בלי סיבה? אולי העולם סתם מקרי כזה, וכולנו נמלים שמפעם לפעם עוברת עלינו סוליה ודורסת בלי אבחנה?

היו שלושה ימים של הפסקת אש, ופתאום חשתי שיש הבדלי נשימה – אפשר היה לנשום לרווחה. וגם לחשוב פתאום כאילו הערפל התפוגג מעט. בלילה רשמתי כמה משפטים על בלוק הנייר הנמצא תמיד ליד מיטתי. ואלה כמה מהמחשבות הליליות שלי, שעומדות ברצף בין הבהירות לבלבול:
את מי מפציצים? או שמפציצים אותנו, ובעיקר את אשקלון, אשדוד, עוטף עזה וכולי, ומצד שני מפציצים את עזה, את השכונות הצפופות עם התושבים המסכנים. וברגע שמתחיל להיות שקט קצת, ממשיכים להפציץ, מפציצים את ביבי ואת יעלון ואת הרמט"כל, אפילו שאין לאף אחד מידע, מדליפים, מפרשנים ומפגיזים – כולם סופגים את מה שהיה בהמתנה, בכוננות ירייה.
הגעתי למסקנה שמלחמה מוחקת את הגבול בין היחיד והכלל, בין האישי והקולקטיבי. כשיש מלחמה, אני פוחדת, דואגת ומקווה יחד עם כולם, עם איזו מסה טוטאלית, ואין לי משלי כלום. אבל אז אני גם אדם ללא תכונות, פשוט יהודיה ישראלית אחת, פרט בקולקטיב שלם, בלי כל איפיון משלי. אני אובייקט. אם יפגע בי טיל, זה לא יהיה אישי בשבילי. אני שחקנית קטנה מאוד. או שמפציצים אותי פיזית, או שמפציצים אותי תודעתית. מהו המרחב המוגן שאברח אליו?
הרגעים היקרים לי הם אלה שבהם אני פרט ולא מספר סטטיסטי בקולקטיב.

בוקר. הנער אמין בא לחצר שלי בבגד ים, גופו השחום חלק ושזוף, ושואל: "אני יכול לקחת את הכלב לים?" פיסטוק הגולדן שלי והנער אמין הם אוהבים בלב ונפש. "יופי, תרדו לים, אבל תחזיר אותו הביתה בעוד שעה".
מברוקה השכנה באה לקפה. אני קונה בחומוסיה את המנה הדרושה לנכד שלי. אולי תהיה אזעקה, בשבילי, בשבילם. החיים נמשכים, ואנו בני אדם, מי היהודי, מי הערבי. כשאני מניחה לסטיריאוטיפים ולהכללות, הם בני אדם, ואני מקוה שגם אני בן אדם בשבילם, לפני הכל.

אבל זה קשה! למפגש שתכננו הסטודנטיות במכללה שלי לשיחת איוורור בין הערביות ליהודיות, מגיעות רק יהודיות. אף ערביה לא הגיעה, למרות שהבטיחו. מפחדות? מלאות כעס? חנוקות משנאה? חושבות שעדיין לא באה העת לשיחות?
ומה שקרה, בהעדר "אויב" להילחם ולהתפייס (הלואי) איתו, מיד מתפלגת קבוצת הסטודנטיות למחנות שבקושי מסוגלים להקשיב זה לזה. מלחמות היהודים. אחת מספרת בדמעות כמה קשה שעדיין לא ראתה את הבן שלה שהוא חיל בעזה (וכמובן אני מבינה מאוד את הדאגה שלה), אחרת מספרת שבשבילה המילה 'ערבי' הייתה תמיד קללה, והיא פוחדת לנסוע ברכבת כשרואה ערבים יושבים מולה בקרון, וכששלישית אומרת "תחשבו על מה שקרה בעזה, על ההרוגים, ילדים ונשים, על חסרי הבית"! מתקיפים אותה מיד בטענה "ואת 64 ההרוגים שלנו לא הזכרת בכלל". "נכון", זו עונה, "כי אותם אנחנו ממילא לרגע לא שוכחים!" ובכל זאת, הויכוח נמשך, כמעט ריב, וכמה קשה להקשיב אחת לשניה. אפילו בתוכנו.
אז היכן הוא הפרט, שמותר לו או לה לחשוב ולהרגיש כל מה שעולה אצלה, והיכן הוא הכלל, עם הנאמנות שהוא מכתיב, ומהי מפת המחנות שבתוכנו, ומה הדמוקרטיה וחופש הדיבור עושים במרחב המורכב הזה?
אני מכירה מקרוב איש צעיר אחד לפחות שהחודש האחרון גרם לו להישתוחח ממש מהרגשת אשם קולקטיבית שהוא לוקח על עצמו, ומסרב להניח את המחיצה בינו לבין "הכלל" ולחגוג את יום הולדתו שחל היום.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהיינו ילדות וכעסנו, אמרה לנו אמי מפעם לפעם – 'אל תקמטי כך את המצח בסוף זה יישאר כך'! (על משקל 'אל תפזלי...
יש תרגיל שאני נותנת לתלמידי המתמחים בסיפורי חיים, וגם למשתתפים בקבוצות שונות שאני מנחה. בתרגיל אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.