פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מראה מראה שעל הקיר, מי הכי פסיכולוגית בעיר?

מראה מראה שעל הקיר, מי הכי פסיכולוגית בעיר?

אביגיל לב | 1/2/2010 | הרשמו כמנויים

לפני שבוע צעדתי בחגיגיות אל חנות הצילום בקניון.
- תמונה רגילה? שאל המוכר-צלם.
- תמונה חשובה! להרשמה לתואר שני בפסיכולוגיה.

ביקשתי להסתדר מול המראה. אני לא אוהבת להתגנדר ליד אנשים. אני רוצה שהם יחשבו שאני נונשלנטית וטבעית, ולא בחורה שטחית שעסוקה במראה שלה כל הזמן. אבל לפניי הייתה משימה חשובה, ולא הייתה לי ברירה אלא לעשות זאת לידו. שלפתי את המברשת שהכנסתי מבעוד מועד לתיק, והסתרקתי בזריזות, משננת בלב שמדובר בתמונה חשובה ושיותר לא אצטרך לראות את המוכר הזה אף פעם. שנייה לפני שהוא צילם, עוד הספקתי למרוח בהיחבא קצת "לובלו" על השפתיים, שייראו חיות. חייכתי חיוך של מיליון דולר והוא צילם. שלושה שוטים. אני ניגשת אליו לבחון את התוצאה במצלמה-הפשוטה-להכזיב שלו.

- באיזו מהן אני נראית הכי פסיכולוגית? אני שואלת אותו בשיא הרצינות.
כאילו שהוא יודע לזהות אותם לפי חיתוך הזהב בין האוזן לאף.

בסוף אני בוחרת בזו עם החיוך. ההיא שם בתמונה נראית הכי נחמדה. נעימה ומכילה כזו.
הוא מתחיל להדפיס לי העתקים. כמובן שכשהם מגיעים לידי אני נכנסת לתפקיד מבקר המדינה, ומתחילה לציין לפניי מפגעים ומחדלים. עור הפנים שלי נראה זוועה. ד-חוף קוסמטיקאית. אני לבנה מדי, ולמה האף שלי ורדרד וכל-כך מתרחב כשאני מחייכת?

ממצא מובהק ואמפירי מתגלה לי באחת: אני לא מסוגלת לעבד את הפנים שלי בצורה הוליסטית. כל פרט קטן תופס את עיני ומתבלט באופן מטונימי. בשלב זה כשכבר החזקתי בידי את התמונות לא הרגשתי בנוח להתלונן. בד בבד, לא יכולתי להרשות למפגע הזה להכשיל אותי, על-כן התעלמתי מהבושה וביקשתי להצטלם שוב.

- "התמונה יצאה קטנה מדי", הפרינססה דיברה מגרוני. "צילמת אותי מרחוק ואני צריכה להתאמץ כדי לראות את תווי הפנים שלי!" (לא, אני לא).

מצטלמים שוב. אני נותנת לו הוראות בימוי כאחרונת הפדנטיות צמאות השליטה. אך את החיוך הראשוני והטבעי כבר לא ניתן לשחזר. כמה פעמים עוד אפשר לזייף חיוך ולחשוב בראש "תיראי כמו פסיכולוגית"? לקינוח אני מזייפת גם את שביעות הרצון מהצילום האחרון, והוא מדפיס לי שתי "נגלות" שלהן ולא מבקש תשלום על הפעם הראשונה. למרות שאני יוצאת משם עם 18 תמונות, עוד עוברת לי מחשבה בראש, "לא נורא, אלך להצטלם שוב במקום אחר".

כבר הייתי בטוחה שנגמלתי מההרגל המפוקפק לבדוק במראה אם אני נראית כמו פסיכולוגית. חשבתי שאני הרבה מעבר לזה. בשנים הראשונות של התואר, בכל פעם שנכנסתי לשירותי הבנות במחלקה לפסיכולוגיה, הסתכלתי במראה וחשבתי "את לא נראית מספיק פסיכולוגית. אין סיכוי שתתקבלי". והיו לי עוד השגות לגבי עצמי: לא גבוהה מספיק, לא רזה מספיק, לא יפה מספיק. עכשיו, מילא אם המטרה כאן הייתה להיות נערת הפוסטר או נערת הגלגל. אבל בעצם חבטתי במי שבסך הכל רצתה לשבת על כסא כל היום ולתת תשומת הלב לאנשים אחרים. ועדיין, הייתה לי תחושה חזקה שמַרְאֵה משחק כאן תפקיד חשוב.

עליי להודות שבשנה האחרונה לתואר התבגרתי והשיגעון הזה קצת נרגע. התחלתי להאמין שאוכל להסתפק ביופי הפנימי שלי ובמה שיש לי להציע כאדם. אבל נראה שתוך כדי התהליך שמתרחש בימים טרופים אלו של הרשמה, התסביך שוב מרים את ראשו.

הרי בסופו-של-דבר, לראיונות אנחנו מגיעים עם המעטפת החיצונית שלנו, והמשימה המוטלת על המראיינים היא לראות את האדם שבפנים. אך ידוע זה מכבר שבאינטראקציה בין שני אנשים יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להשפיע על הרושם הראשוני שיתגבש, ומראה הוא אחד מהם. למעשה, גם אחד הנימוקים למתא"ם, המפורטים בחוברת של המרכז הארצי, דיבר על המראה כגורם שמוריד את תוקף כלי הריאיון. לכן אני יודעת שלא מדובר רק בגחמה שטחית שלי.

מה גם שאני רואה זאת במבחן המציאות. הרבה מאד פסיכולוגיות נראות טוב. טוב מאד אפילו. אולי משום שזה מקצוע שמזוהה מאד עם המין הנשי, ומחפשים בו את אותן בחורות שהמראה שלהן משדר נשיות, אמהיות, רוך וחום. ואולי משום כך, מלכתחילה נשים יפות הולכות ללמוד אותו. ואולי אני טועה, ואני רק רואה את הפסיכולוגיות שאני רוצה לראות, ויש גם אחרות. כך או כך, כל עוד עליי לעבור בתהליך הסינון ריאיון אישי, אני יודעת שנושא המראה ימשיך להעסיק אותי. ואולי לא רק אותי?

מה אתן חושבות? ומה אתם חושבים?

עוד בבלוג של אביגיל לב

מטפסת צעד אחר צעד. מניחה רגל על המדרגה הבאה ומושכת את עצמי כלפי מעלה, גומעת עוד שלב בגרם המדרגות האינסופי....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאת מנליאת מנ25/2/2010

:-). פוסט משעשע גם אני תוהה לפעמים אם אני נראית כמו פסיכולוגית :-)

לה להלה לה24/2/2010

אומנם קצת באיחור, אבל מכירה את התחושה. ראשית, כל הכבוד על הכנות, היה ממש נחמד ומעניין לקרוא:) גם אני שמתי לב שרוב הבנות שלומדות בתארים שניים לפסיכולוגיה נראות טוב...אין מה לעשות גם המקבלים הם אנשים... ומחקרים מראים שאנשים יפים נתפסים כיותר אנטלגנטים...
גם אני הצטלמתי המון פעמים, אני מאוד לא פוטוגנית (זו לא רק גחמה שלי גם הצלמים הבינו ללבי, ובמיוחד כשראו את התמונות) וגם התמונה הסופית חמודה ולא יותר...
ושוב הפחד הזה שכל דבר הכי קטן יכול להשפיע על הקבלה שלי...

יעל ליכטשיעל ליכטש2/2/2010

מוסיפה את הזהדהותי המלאה. סחתיין על הכתיבה הכנה ועל פוסט משעשע ביותר! :)
אני מודה בבושת מה שאני עצמי כבר עברתי שני סשנים של צילומים מרוב נוירוטיות... (ומן הסתם עדיין וכנראה לעולם לא אהיה מרוצה). לצערי גם אני מרגישה ששום תמונה לא תקרב אותי ל"מודל הפסיכולוגית" "הנשגב". אני מניחה שככה זה כשהשאיפות שלנו מרגישות כ"כ רחוקות מאיתנו.

אביגיל לבאביגיל לב2/2/2010

למעיין, שירלי ובוגרת ה-BA. דבר ראשון, אני שמחה שהפוסט האישי הזה גרר תגובות הזדהות, ושלא יצאתי שטחית.
דבר שני ולא פחות חשוב - מעיין, אני בעיצומו של התהליך כמוך, ועדיין לא עברתי את המשוכה, ומכאן כל הלחץ סביב הפרטים הקטנים שעשויים לקבוע את הדין לגביי. :)
ודבר אחרון. עליי לומר, שהייתי פעם אצל פרקטיקנית, מאד יפה, נעימה, שלווה, ענוגה וכל מה שהולם את הסטריאוטיפ המוכר, וזה דווקא יצר אצלי תחושת נחיתות קלה, ואולי קצת הגביר את התסביך, שאני לא מושלמת ולא נראית כמו שהיא נראית, והיא כל כך פסיכולוגית (רק תראו אותה), ואני לידה כל כך לא.... בקיצור, אני גם רואה מגרעות נלוות לליהוק הזה. איך אנשים יכולים להרגיש בנוח להיות הם ליד המושלמות האלו? :-)

מעיין פסמעיין פס1/2/2010

הזדהות. את לא מבינה כמה אני מזדהה איתך ועם תחושותייך. אני חושבת שזה מאוד נורמלי להרגיש ככה. הרי מאז ומעולם אנחנו הורגלנו לשיך דבר מסויים למראה מסויים. בין אם זה מקצועות או סתם סטראוטיפים ובגלל זה אנחנו רגילים לסווג את עצמנו לפי זה.
אני מאז ומעולם רציתי ללמוד פסיכולוגיה וכל הזמן שאלתי את עצמי האם אני מתאימה האם אני נראית בכלל כמו פסיכולוגית וכמה וכמה פעמים שאלתי אנשים שאני מכירה אם הם היו נותנים לי להיות הפסיכולוגית שלהם.תתפלאי כמה שזה קשור למראה חיצוני. אינני סבורה שיופי חיצוני הוא הכרחי אלא יותר מה שהאדם משדר. כלומר, אף אחד לא ירצה פסיכולוג שמשדר קור או חוסר בטחון או ניכור, לעומת זאת, מאוד ירצו פסיכולוג שמשדר חום וחביבות ונחמדות ואפילו מעט אסרטיביות.
לפני שלוש שנים נכנסתי לטיפול פסיכולוגי ונאלצתי לבחור בין שתי פסיכולוגיות. שתיהן בעלות אותו תואר ואותו מספר של נסיון בשנים- ההבדל הוא- האחת לא נראתה טוב בכלל מבחינה חיצונית ושידרה קור והתנשאות והתקשתה בליצור קשר עין, לדעתי היא הייתה גם מאולצת וצבועה...והשניה אמנם לא שיא היופי אבל היא שידרה חום ומתיקות והבנה..אפילו השפת גוף שלה דיברה בעד בעצמה. וברור שבחרתי בה.
לדעתי אינך צריכה לדאוג על המראה החיצוני, עצם העובדה שהצלחת בכלל להתקבל לתואר השני-מה שהרבה לא הצליחו ולא מצליחים- הוא דבר נשגב. תהי בטוחה בעצמך ובשאיפות שלך ובראיונות תבואי עם בטחון ואמפתיה, תראי להם מאיפה התשוקה לעזור לאנשים ואין סיבה שלא יקבלו אותך.
מקנאה בך שאת כבר בתואר השני...
בכל אופן, שתהיה לך המון הצלחה בתחום ובכלל!

שירלי משירלי מ1/2/2010

כולנו עוברים מסכת ייסורים זהה או דומה בשלב כלשהו. אין מה לעשות, כשיש ים נדחים על מיעוט מאושר של מתקבלים, וכשהסיכויים קטנים כל כך- כולנו מחפשים את הדברים הכי קטנים שנראה לנו לפתע שיקבעו אם נתקבל. אצל אחד זה מראה, אצל אחר- טון דיבור, אצל השלישי- כתב היד וכן הלאה. בסופו של דבר, לדעתי כדאי לעשת את כל מה שמרגיש טוב (בגבול ההיגיון), ולו רק כדי לא להתחרט אח"כ ולחשוב "אוף, אם רק הייתי עושה...".

בוגרת BA בפסיכולוגיהבוגרת BA בפסיכולוגיה1/2/2010

sounds familiar:). ראיון הוא למעשה בליינדייט. לצד השני יש את "רשימת המכולת" שמתוכה הוא יודע שאנו עונים על קריטריונים מסוימים; ואמנם זה הכרחי אך לא מספיק.
כשאנו באים לפגוש אותו face 2 face תמיד נזכור ש There's no second chance to make a first impression , ולמרבהצער החוּקיות הזו תקפה גם כשעומדים מול אנשים רמי-מעלה, וגם כשנמצאים בסיטואציות שהמראה לא צריך לשחק תפקיד מרכזי, או תפקיד כלשהו.