אור מפשפש בכיסינו
עלון פסיכולוגיה עברית | 2/4/2017 | הרשמו כמנויים
חג הפסח הולך ומתקרב, ממלא את האוויר בתחושה דקה של התחדשות וניקיון. זוהי תקופה המזמנת ארגון מחדש של החפצים שצברנו; מה מהם נבחר להמשיך לשמור, ומה נשחרר ממנו הלאה. יחד עם הפשפוש הממשי בכיסינו ובביתנו מתרחש כמו מאליו פשפוש אחר, בנבכי הזיכרונות ובמחשבות ליבנו.
הרהורים מסוג זה הובילו את פרופ' עמיה ליבליך לתאר חרטה שמציקה לה בימים האחרונים. היא מספרת על דמותו של גרשם שלום שאת כתביו הכירה בשנה האחרונה, ומצירה על כך שלא הכירה אותו בחייו.
ישראל רונזבאום מזמין את הקוראים לבחון את עמדתם כלפי התנהגויות של פגיעה עצמית, ומשווה אותן לטקטיקת האדמה החרוכה. הוא מציע שכשם שרוסיה הרסה את אדמותיה כדי להגן עליה מפני האויב, התנהגויות של פגיעה עצמית עשויות לשקף ניסיון להגן על האוטונומיה של העצמי. עמדה זו מאפשרת טיפול אמפתי וגמיש במקום גישה טיפולית ביקורתית שמטרתה להכחיד את התנהגות הפגיעה.
כאשר המטפל משלב בין מספר גישות טיפוליות עליו להכיר את המטופל היכרות עמוקה כדי לבחון את השפעתה של התערבות מסוימת. שניאור הופמן מהרהר במשותף לשחקן טניס ולפסיכותרפיסט אקלקטי ושואל כיצד ניתן לנוע בהצלחה בין עקרונות טיפוליים שונים.
"שקט מעפעף בווילונות הבית,
אנחנו נמתחים מנקודת הזריחה
אל אופק שלחן המטבח.
בשעת בין ערבים רכה -
אור מפשפש בכיסינו, בודק אחרינו
כמה אנחנו קרובים לדברים עצמם"
(מתוך: "השעה היפה", בתאל קולמן)
