לא הייתי עוד מתבייש שביקשתי סליחה
עלון פסיכולוגיה עברית | 9/10/2016 | 8,731 צפיות | הרשמו כמנויים
כמה עבודה רגשית תובעת מאתנו הסליחה. היא דורשת מאתנו לוותר על הפנטזיה של קשר מושלם ולשהות במקום שבו גרמנו לכאב. ככזו, הסליחה היא משימה התפתחותית המותירה אותנו חשופים, פגיעים ואולי אף מלאי בושה.
ברוח הסליחה ויום כיפור המתקרב, שרה איוניר כותבת על תפקידו הפסיכולוגי של הווידוי ומספרת כיצד בקשת סליחה ממטופלת אפשרה למטופלת "להתוודות" בעצמה. אורי פריד שהשתתף ביום העיון בנושא גבריות ואבהות בתקופה של שינוי למד על הקושי של גברים לשאת בושה ואשמה. המרצים דנו בתפקידה של דמות האב, בגבריות המתכוננת בעקבות האבהות, ובאפשרות לתקן ולעצב שיח גברי אחר בחברה, שאינו נמנע מחשיפה ומחולשה.
מיומנות התפתחותית חשובה אחרת מתוארת במאמרה של כרמית רובין על הבחירה, אותה היא ממשיגה כתהליך של אובדן התפתחותי. רובין דנה בהיבטים השונים של האובדן הגלומים בבחירה, ומבקשת להסביר כך מדוע אנו מתקשים כל כך לקבל החלטות. על ההתמודדות עם אובדן ממשי של אדם קרוב ניתן לקרוא בפרק מספרם החדש של שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום, "הפנים הרבות של האובדן והשכול". גם הסקירה האחרונה של סדרת "נפגשים בקולנוע" דנה באופן נרחב באובדן ובמוות. בעקבות הצפייה בסרט "השעות" כותבת חלי טל שלם על הכמיהה למוות ועל דמות "האם המתה" השרויה בדיכאון. היא דנה ביצירה האובססיבית וחסרת החירות המתהווה כתוצאה מהזדהות עם האובייקט המת. יצירה זו עומדת בניגוד לנביעה מלאת החיים המתוארת ברשימתו של גיא פרל, בעקבות הקריאה בשיר 'הליקון פרטי' מאת שיימוס הייני.
"לא יודע מה לומר לא רציתי להכאיב. את היום שכבר נגמר אין לי דרך להשיב. הסירי כעס מליבך ונסי למחול אל תכי ילד בקרבך הוא שלך למרות הכל. גם ההבטחה, גם כוחה, גם רוחה, לו היית את כף ידך על צוארי מניחה, לא הייתי עוד מתבייש שביקשתי סליחה." (מתוך: "סליחה", אהוד מנור)
