להאמין בכל זאת בכוחן של מילים
עלון פסיכולוגיה עברית | 18/10/2015 | הרשמו כמנויים
מול אלימות כמו זו שאנו חשופים אליה בימים אלה, קל יותר לשתוק, או לצעוק. מרחב הדיבור מצטמצם מול תוצאותיה הקשות. לעתים המילים מרגישות חסרות תועלת, ולרגעים נראה שהתקווה היחידה לשינוי היא במילים שמנסות להבין, לתאר, לפרוש בכל זאת מצע משותף.
תמיר אשמן תורם לניסיון זה כשהוא מנסח את הנתיבים החברתיים והנפשיים המובילים לתוקפנות שהוא פוגש. במאמרו "כשאותלו מגיע לטיפול" עוסק אשמן באופן בו משתלבים זה בזה מאבקיהם החיצוניים והפנימיים של אותלו ושל הגברים שהוא פוגש בטיפולים למניעת אלימות במשפחה. בתחומי השדה הטיפולי כותב שחף ביתן על מאבק השליטה הנוכחי בין הגישות, ומבקש לתרום לשיח פחות מקוטב ומדיר ביניהן.
חיפוש האפשרות שבשימוש במילים נוכח גם בספרה החדש של ליאור גרנות, ננינה, שפרק מתוכו עלה לקריאה השבוע. הוא נפתח בשאלה: "אני כותבת אלייך. את. אני. אני אלייך. מה ההבדל בין את לאני, איפה עובר הקו שמפריד בין שתינו" ועוסק לכל אורכו במידה בה המילים מפרידות ומחברות. "אדות האגם היא הקשה ביותר לציור / גם שיר לא יוכל לבכות אותה / הלילה - גיא פרל קרא בספר "מזמן לא שמעתי את טוסי הלילה" ומשתף אותנו ברשמים העזים הנותרים מהתמונות שמציירות המילים בו. בשירו של יניב הס שהתפרסם השבוע על תרפיה, נוכח הדיבור הנפשי כמצע לתקווה.
