לב רגיש | מילי אפשטיין

חברי הקהילה | 6/9/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בבוקר, בימי סוף אלול, 

רסיסי הטל עדיין מנצנצים בדשא:

חיוורת, תנועת הכוכבים משתקפת בהם.

בבוקר, חתול אפרפר רובץ בין אור וצל, 

בין אתמול לעכשיו, 

ומצליח לרגע לעצור את זרימת הזמן. 

שנייה של אין-סוף צלול ומרוכז. עוד מעט 

והכול יתחיל לנוע מחדש: 

החתול יקום וילך, 

האור יתפשט בגינה ויאיר את היום, 

הלב יפעם מחדש, 

הקסם שבעצירה יתפוגג ויימוג. 

ואז – 

ברשתית העין ישאירו את עקבותיהם דברים אחרים מתחלפים המעוררים, 

לפעמים, 

את הפלך טווה הקשרים של הדמיון. 

אור וצל על הדשא – 

ברגע אחד נוצר הדימוי בין הנראה למבט, 

במערבולת המראות שנקוו במעיין התודעה. 

כך, בתנועה אין-סופית, 

מתחדשים הזמנים של הטבע ושל האדם, 

מתחדשת התקווה, 

מתחדשות הרקמות שבמעמקי הגוף, 

מתחדשים המסלולים הנסתרים של הנפש ושל היקום. 

הנה הפלא שבקיום המתמשך ומשתנה ומתחדש:

הזמנה להנביט ביום-יום זרעים של השראה. 

זה הזמן להתחדש ולטוות חלומות, 

מתוך הודיה ותקווה לכך שיהיו לנו עיניים לראות 

ולב רגיש.