פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סמירה, הולנד, יולי 2018

סמירה, הולנד, יולי 2018

פרופ. עמיה ליבליך | 14/7/2018 | הרשמו כמנויים

לפני יומיים חזרתי מכנס למחקר נרטיבי בהולנד, זהו כנס של אגודה שאליה אני משתייכת, שיש בה חוקרים ממדעי החברה, פסיכולוגיה, חינוך וספרות שעוסקים בצורות ובמשמעויות שונות של התופעה המוגדרת בדרך כלל כ"נרטיב". גם שם האגודה הוא הברקה מיוחדת שלא ניתן לתרגם לעברית – Narrative Matters. הכנס נערך הפעם במתקן כדורגל ענק, שהיה בפגרת קיץ כנראה, שבו חדרים ואולמות כנסים סביב איצטדיון גדול – תופעה שבעצמה ראויה לסיפור, בעיקר בעת המונדיאל, אולי בפעם אחרת. אני העברתי בכנס סדנה לניהול ראיונות נרטיביים, ובאחד המושבים שוב דיברתי על כתיבת הסיפור העצמי כדרך להגביר את הרגישות הרפלקסיבית לסיפורים של אחרים. אבל לא על כך אכתוב כאן הפעם.
העניין הראשון הוא הרכב המשתתפים. הכנס נערך באנסקדה, עיר על גבול גרמניה, וכצפוי היה מספר ניכר של הולנדים, שהיו מארחינו בעצם. שלוש קבוצות נוספות בלטו בזהותן: ה'שכנים' הבריטים, שיש להם ענף מאוד מכובד של מחקר נרטיבי גם בפסיכולוגיה; האמריקנים, ובראשם חבריי רותאלן ג'וסלסון ומרק פרימן, נושאי הדגל שהקימו בארצות הברית את יחידת המחקר האיכותני במסגרת האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (ואליהם הסתפחו קנדים אחדים מותיקי המחנה) ו... כמובן הישראלים. מבחינה מספרית היינו שם אימפריה, ולא אמנה בשמות כדי לא לפגוע במי שאשכח. בכל הפסקה שמעו עברית, ובשאלות שאחרי ההרצאות בלטו חברינו בהערותיהם. ההרצאות שנתנו הישראלים היו טובות אקדמית ועשויות לתפארת. כבר ביום הראשון באחת ההפסקות ניגש אלי ידיד קנדי שהוא בערך בן גילי ואמר לי (בתרגום חופשי מאנגלית): "את ודאי כל כך גאה שיש לך כמות כזו של תלמידים ותלמידי תלמידים כאן!" כמו אמירות מסויימות הנאמרות בזמן המתאים, גם משפט זה צבע עבורי את כל הכנס. נכון, וכך גם הסברתי לו, לא כולם היו תלמידי באופן ישיר, אבל גם האחרים הושפעו מהעבודה שלי וקיבלו ממנה לגיטימציה להמשיך בדרך זו. לא פעם שכנעו את הפקולטות שלהם לעסוק במחקר נרטיבי "כי עמיה ליבליך גם כן..." כמה מתלמידי אלה היום פרופסורים או פרופסוריות היכן שהוא במוסדות ההשכלה בארץ, ולהם היו בכנס כבר תלמידים משלהם. באמת נחת. אילו מדד מישהו את גובהי, היה רואה שגבהתי בכמה סנטימטרים.
וזה העניין השני: בערב הפתיחה ניתנה על ידי פרופסור קשיש מהאוניברסיטה המארחת הרצאה במליאת הכנס. למרות המצגת המדהימה, אחרי יום סדנה קשה היה לי להבין ולהתרכז; הוא לא היה דובר רהוט, וודאי שקיבל את המשבצת הזו מחמת כבודו במקום. ואולי מה שדיבר היה בכלל עתידי? הוא דיבר על סיפורים ו...ננוטכנולוגיה. אבל זה עבר.
מיד אחרי הרצאתו הייתה הופעה אמנותית. על הבמה עלתה אישה צעירה ויפה, ולידה גיטריסט בבגדים שחורים. הזמרת, סמירה דאינאן, הייתה מזרח תיכונית, בת לאב מרוקני ואם הולנדית, מוסלמית שחזרה לא מזמן ממסע למזרח התיכון, ושיאו – במסגד אל אקצה, בעיר הקודש ירושלים. את הופעתה חילקה בין שירים בסגנון ערבי-צפון-אפריקני לבין הנרטיב שלה על מותו של אביה, ועל צורות האבל התרבותיות שעברה, כולל טקס סופי של תשע שעות שירה ללא הפסק כדרך להארה. היא הייתה ממש נהדרת, גם בשירתה וגם באופן הסיפור שלה. ישבתי, התרגשתי ודמעתי. זו הייתה הפתעה לפגוש את המזרח התיכון, האיסלאם וירושלים 'שלנו' כאן; הייתי במתח, אך תודה לאל לא אמרה שום דבר שפגע בי כישראלית, לא הזכירה את הפוליטיקה והכיבוש, את החיפושים בנתב"ג או את החיילים בפתח אל אקצה. המפגש עם הקינה המוסלמית בערבית עתיקה, המלנכוליה המוכרת של סלסולי המזרח התיכון, בכנס אי-שם בהולנד היו עבורי חוויה מטלטלת. לרגע ראיתי עולם בלי גבולות, עולם חדש של עירוב תרבויות, אמנויות ודתות. האמנם? ביציאה מהאולם אחרי ההופעה שאל אותי מישהו אם הבנתי את המילים, אם מי ששולט בעברית מבין גם ערבית... כשאני כותבת זאת עכשיו אני חושבת שבעצם גם זה סיפור על טכנולוגיה, המאפשרת את החיבורים האלה, אבל בעיקר זהו סיפור על נדידת העמים הגדולה המתרחשת באירופה של ראשית המאה שלנו, המזמנת לי קונצרט בערבית על גבול הולנד-גרמניה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהיינו ילדות וכעסנו, אמרה לנו אמי מפעם לפעם – 'אל תקמטי כך את המצח בסוף זה יישאר כך'! (על משקל 'אל תפזלי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.