לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
רוזה ואני: מפגש ברחוב.

רוזה ואני: מפגש ברחוב.

פרופ. עמיה ליבליך | 14/6/2012 | הרשמו כמנויים

יום רביעי, כלומר אתמול, בשעה 5. אני חוזרת הביתה מיום ארוך במכללה בנתניה - המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, לשעבר לסלי, שאני עומדת בראשה. אני נוסעת וחוזרת ברכבת ישראל, ואז אוספת את המכונית שלי שעמדה לה בשמש בתחנה שלי ביפו (רכבת ישראל קוראת לתחנה שלנו 'וולפסון חולון' דווקא), ומגיעה הביתה, בדרך כלל עייפה למדי. מסיבות שונות שלא אפרט אני מחנה את המכונית שלי במרחק מה מהבית, וצועדת כמאה מטר עם כל חפציי, מול השמש שכבר מנמיכה מערבה לכיוון הים. זוהי הליכה פזורת נפש, בה אני מתכננת מה הדברים הדחופים לעשות כשאגיע הביתה - לחלוץ נעליים, לשתות מים קרים, לתת לכלב את מזונו וכדומה. אני מזכירה לעצמי דברים שקבעתי להמשך הערב. למי עלי לצלצל, לשלוח אימייל. לעיתים מסכמת לעצמי מה עבר עלי ביום. בקיצור, אני לא הכי פתוחה לקלוט מה שנעשה סביבי בכאן ועכשיו, ואתמול, כך גיליתי, אני ממש לא נחמדה.

בפינת הרחוב שלי ראיתי שכנה שגרה במרחק כחמישה בתים ממני. אקרא לה רוזה. רוזה אישה כבת 65, עקרת בית בלונדינית זוהרת ומלאה. אני יודעת שהיא ממוצא מרוקני, מה שבולט מאוד במבטא שלה בעברית. אני גם יודעת שהיא אם שכולה, שבנה נהרג במלחמת יום כיפור כמדומני. ביום מותו מקיימת המשפחה סעודת אבלים והרחוב נמלא מכוניות. גם בחגיגת המימונה ניכרת תנועה ערה מאוד לחצר שלהם. כשהגעתי לשכונה, לפני כשש שנים, הציג חברי אז בינינו. את בעלה הצנום אני רואה לעיתים קרובות הולך לבית הכנסת השכונתי בכיפה כחולה לראשו. ואילו רוזה עוברת תכופות בדרכי עם עגלת קניות משובצת. אני אומרת שלום לשניהם. כך, לפחות חשבתי. אני בכלל לא בטוחה שהם מכירים אותי.

ובכן, רוזה שעגלת הקניות שלה נשרכת אחריה, עוצרת אותי אתמול בפינה. היא נוגעת ביד חמה בזרועי. "תרשי לי להגיד לך משהו", היא פותחת.

אני אומרת "בודאי", וחושבת שודאי מדובר בחניית המכונית שלי, או בנביחות הכלב כשאנו עוברים בסביבה. אולי זרקתי אשפה שלא הלכה.

אבל רוזה מפתיעה אותי לחלוטין: "תסלחי לי שאני אומרת לך", היא פותחת ומצביעה על בטנה כמי שמחזיקה שם סוד גדול, "אבל כבר כמה זמן אני אומרת לעצמי שאדבר אתך במקום לשמור את זה בבטן."


- פרסומת -

"כן, על מה?" אני שואלת. מוכנה להגנה.

"רציתי לשאול אותך, מדוע את לא אומרת שלום יפה ברחוב? מדוע את לא מחייכת? לא שואלת מה שלומי? מה, האם עשיתי לך רע, ויש לך איזה כעס עלי?"

"ודאי שאין לי שום כעס עליך", אני ממהרת להשיב. "ובחיי לא הרגשתי שאינני אומרת שלום יפה"...

"לא", ממשיכה רוזה בעדינות, "אנחנו שכנות כבר כמה שנים, את עוברת, אני עוברת, שואלים מה שלומך, ואפילו מזמינים לקפה פעם! חשבתי להזמין אותך, או שאת תזמיני אותי פעם... ולפחות חיוך! אנחנו סוף סוף בני אדם".

כל כך התביישתי! וגם אמרתי זאת לרוזה. ניסיתי להסביר שאני לרוב עסוקה, ממהרת ועייפה, אבל חדלתי. כי כנראה באמת אני חולפת לי, אומרת שלום כדי לצאת ידי חובה, ומסתפקת בזה. מעולם לא הקדשתי רגע של מחשבה, של תשומת לב, לרוזה או למשפחתה.

התנצלתי וביקשתי את סליחתה. הבטחתי לה שנשתה קפה, אם כי אינני יודעת בדיוק איך לארגן את המפגש הזה, ואיך יהיה אמיתי ולא מאולץ לגמרי. ימים יגידו.

קשה לי להסביר עד כמה נגע לי המפגש והשיחה הקצרצרה בינינו. כל הערב ראיתי את פניה השזופות של רוזה לנגד עיני והצטערתי על התנהגותי.

בקבוצת התיאטרון שבה אני משתתפת התקיימה אותו ערב פגישתנו השבועית. בראשית הפגישה אנחנו יושבים במעגל ואומרים כמה מילים על מה שעבר עלינו בשבוע שחלף. כשהגיע תורי סיפרתי בכאב על המפגש עם רוזה. מכל מה שקרה לי בשבוע האחרון. זה היה הדבר הכי חשוב לחלוק עם חברי אמרתי: "באמת אני לא יודעת איך רואים אותי אחרים, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל כנראה שאני עושה זאת מבלי משים. אנשים תופסים אותי כסנובית, מתנשאת, או מי-יודע-מה".

חברי נחלקו בתגובותיהם. היו שביקרו את רוזה, על הילדותיות שלה, על הצורך הרב שלה בתשומת לב. אחרים שיבחו אותה, על אומץ ליבה להגיד מה שבליבה. ובנוגע אלי? בהיסוס אמרו לי: "באמת את כזו. עם הראש בענייניך, או בעננים, ואת אשכנזייה, ופרופסור... וכי צריך עוד להסביר איך רואים אותך בשכונה"?

ואודי הלץ, שהיה האמיץ מכולם, אמר עוד: "ולמה את חושבת שאני לא מחבק אותך כשאנחנו נפגשים, אבל מחבק את אוה, ואת חנה ואת כל יתר החברים בקבוצה? מאותה סיבה. אבל את כזו, וגם כך אני אוהב אותך".

הסיפור הקטן הזה איננו מרפה ממני. הנה אני יושבת וכותבת עליו. מצד אחד, אולי השלכה מצידה של רוזה, שבכלל לא רואה אותי אלא מה שאני מייצגת בעיניה. מצד שני, קצת מיינדפולנס מצידי לא היה מזיק! אף פעם לא נלמד די, ובכל יום עוד אפשר להשתפר קצת.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
נעמה ריינר
נעמה ריינר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אוריה שרעבי
אוריה שרעבי
פסיכולוג
יליזבטה זלנר
יליזבטה זלנר
פסיכולוגית
יובל ארבל
יובל ארבל
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
מתן מלר
מתן מלר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
קובי אוסלנדר
קובי אוסלנדר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

פתאום על דף הפייסבוק שלי, שבו אני מעלעלת כבדרך אגב, הופיעה הידיעה: הלן פרימן מתה בגיל 95. וזה קורה בדיוק...
תמיד חם ולח בלילות היריד בתל אביב. וכשהייתי ירושלמית – היה צפוף ורועש. ובכל זאת לא אחמיץ לפחות גיחה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אייל שדהאייל שדה19/6/2012

בדיוק כתבתי על כך.... בהקשר של גירוש המהגרים - למה אנחנו גזענים אפילו שאנו מכחישים זאת.

אולי יעניין אותך: http://wp.me/p125OD-122

בנוסף, מכיוון שפירסמת את הדברים במרחב ציבורי, אני מסתכן לשאול אותך אם אפשר יהיה לשים לינק לפוסט שלך בפוסט שלי?

תודה אייל

dvora ashkenazidvora ashkenazi17/6/2012

לפעמים אנחנויותרולפעמים פחות. עמיה,
הרהרתי בעקבות הדברים שכתבת,
יש אנשים שמשדרים ריחוק, וישאנשים של חיבוקים ונישוקים ,
גם אלה וגם אלה לא תמיד מתחברים לכל אחד,
כל אחד מאיתנו קשור במעגלים חברתיים שונים,
והשכן מהרחוב אולי אינו שייך למעגלים אלה,
.
תודה על הדברים שהעלית

שני אור-נוישני אור-נוי17/6/2012

עמיה, הרשי לי להיות קונקרטית. נפגשנו מספר פעמים רב, הן באוניברסיטה העברית והן במכללה האקדמית, וגם יצא לנו לדבר מספר פעמים, אך מעולם לא זכיתי ממך לברכת שלום... אז כנראה שיש משהו במה שרוזה אומרת...
חוץ מזה מאד אהבתי את הפוסט שכתבת.

נועה חבקיןנועה חבקין17/6/2012

פוסט רוזה ואני. אותי את רגשת.. תודה!

אופירה אליגוןאופירה אליגון17/6/2012

האנשים השקופים. הפוסט הזה מכאיב לי מאוד. אם כי אני יודעת שזאת לא הייתה כוונתך. קשה לי לקרוא את איך שבחרת להציג את שכנתך, המרוקנית; אישה טובה, בלונדינית שחוגגת את המימונה - לפי מספר המגיעים אל ביתה בערב זה. למה לתאר שכנה, עולם ומלואו, לפי שק סטריאוטיפים כל כך חבוטים כמו ידיה החמות, למשל, שנגעו בך. המרוקנים ידועים כאנשים חמים, גם עורם חם? ואני תוהה ממה ידיה חמות? מלנפות קוסקוס כל היום, אולי מבישוליה, מנקיון הבית שלה? ובעלה שהוא צנום וכפי הנראה הולך לבית כנסת- איך המידע הזה שירת את הטקסט? מעניין איך לא ראית שכנה במשך שנים רבות ,למרות ניסיונותיה להראות. בעיקר לאותם סטראוטיפים לא אמרת שלום, זה מה שעבר אליי. ומה שקיפצץ את הלב.

דורית חיים-ליטבסקידורית חיים-ליטבסקי17/6/2012

והדלאי לאמה אמר. משהו כמו: אם אתה רואה אדם שלא מחייך אליך, היי נדיב וחייך אליו - כי אין אדם הזקוק יותר לחיוך ממי שלא יכול לחייך.

עמליה אביטלעמליה אביטל16/6/2012

וסליחה שאני מגיבה שלוש פעמים(זו הפעם האחרונה, מבטיחה). אבל אם האישה הזו בת 65, הרי לא יתכן שבנה נהרג במלחמת יום הכיפורים. אולי גם בסיפור כדאי לדייק ולכבד,גם אם לא יודעים בדיוק.

עמליה אביטלעמליה אביטל16/6/2012

למקרה שמישהו לא הבין. סתיו שפיר נתפסת אחרת מויקי כנפו.

עמליה אביטלעמליה אביטל16/6/2012

טוב, זו בדיוק הבעיה של החברב הישראלית. השכול של בית השיטה שווה יותר מהשכול של איזו רוזה מיפו. למה אחר כך מרחיקים עדות ומדברים על פערים כלכליים(ואני לתומי חשבתי שאוכל סופסופ לתמוך במישהי- שלי יחימוביץ) כשהפערים האמיתיים נמצאים גם במוצא(מעולם לא חשבתי שאני אגיד את זה. אשכנזיה בת להורים צברים שכמוני) ובעיקר בתפיסה שלא משתנה כל השנים האלה. אז בשביל מה להתייפייף וכאילו לנסות לתקן. אם ויקי כנפו נתפסת כויקי כנפו ואחר כך חוזרת להיות במקום בו "החברה הישראלית" מציבה אותה. וסתיו שפיר וכו'.

ליאור גרנותליאור גרנות15/6/2012

מאד מרגש ואמיץ. עמיה, התרגשתי מאד לקרא את הפוסט הזה. הכנות שלך לספר את הסיפור על המפגש עם רוזה היא אמיצה מאד בעיני; ההתבוננות מישירת המבט שלך בעצמך גם בתוך המפגש איתה, גם אחר כך בקבוצת התיאטרון, וגם כאן- מעל גבי הפוסט - יש בה גדלות בעיני. וגם עצם זה שהיית מסוגלת להכניס לתוכך את דבריה של רוזה, לתהות עליהם, לברר עם עצמך ועם אנשים שסביבך לעומק מה החלק שלך בדברים - זה גדלות ואומץ בעיני. תודה על השיתוף.

אורית גודקאראורית גודקאר15/6/2012

זה אולי קטנוני אבל.... רוזה הוא שם לא הולם. רוזה הוא שם כל כך ספרדי ולא צפון אפריקאי, כך שכל משך קריאת הפוסט יכולתי רק לחשוב על ההטייה והזרות בבחירת השם ולא כל כך על התכנים. התחושה שהתעוררה בי היתה של "אחרות", "כל הסינים נראים אותו דבר", ושוב, כנראה שכאן נעוץ חלק מהקושי.
מהצד השני, כמי שמואשמת גם היא בהעדר חיוך על שפתיה, אני מבקשת למחות ולומר שלפעמים מותר לא לחייך, להיות שקוע במחשבותיך, בעולמך הפנימי. הדרישה הזוף שמופנית בעיקר לנשים, קצת מאולצת מידי, בדיוק כמו המפגש המתוכנן והמבוים שהוצע.
כך או כך, כתמיד הצלחת לעורר אותי לחשוב ולדמיין.
אורית

אלדד שידלובסקיאלדד שידלובסקי15/6/2012

רוזה. פוסט מעניין ביותר. אולי המסקנה היא שכולנו רואים את תגובת הזולת באספקלריה אישית. אין אנו מודעים לדברים המטרידים את הזולת ולכן אנו נוטים לפרש את תגובתו כהתעלמות מכוונת או מתנשאת כלפינו. במקביל לכל אחד מאתנו קשה לדעת איך הוא נתפש בידי הזולת.

ציון בודאיציון בודאי15/6/2012

מדרוג- האני הראשון ("המתביישת"), האני השני ("המסבירה"). התגובה הראשונה שלך הייתה התביישות, התעכבתי על המלים שלך: "כל כך התביישתי! וגם אמרתי זאת לרוזה". בלי לקרוא את כל סיפורך על מפגש של פרופסור מול שכנה (אחת) אבל עם כן להתמקד בתגובה הראשונית של התביישות שלך, אני חושב להגיד לך שאני התחפשתי לרגע לבמאי של הסצינה הזאת וראיתי אותך על גובה הכביש ואותה ראיתי מוגבהת.
מדוע ? כי זאת היא שחשבה שאת טיפוס זקוק, וזאת היא שפנתה אליך להציע עזרה, להציע את עצמה ואת ביתה כדי לסייע לך "להיקלט" סוף סוף, כי היא מקבלת אותך. בעיניה, זה יהיה לחדשה הזאת יותר נעים אם היא תקבל אותך ותפתח לך קוד התנהגותי כמפתח כניסה לחברה הזאת.
הגדולה שלך, עמיה, היא בתגובת ההתביישות, המצביעה "דוך" על האמת העירומה הזאת, האמת של מפגש בלי האיצטלות התארים ושלל החוויות שלך מהסטודנטיות של לסלי. מפגש אנושי בפלאנטה ארצית.
אישית אכן נהניתי מהאמנות של הסיפור במילה "התביישתי", ההמשך (ניסיון שלך "להסביר")היה סתם בעיניי השכלתני. אני מצטט: "כל כך התביישתי! וגם אמרתי זאת לרוזה. ניסיתי להסביר שאני..."
יש האני הראשון "התביישתי"
יש האני השני "ניסיתי להסביר"
לא בכדי קראתי לראשון, "האני הראשון"
אולי "האני הראשון" זאת הנשמה היתרה שלנו הנשארת בפלאנטה הזאת גם אחרי ש"האני השני" מגיע ל- 120. אולי.

ציון בודאי
zoogiut@gmail.com