פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כתיבה מקרוב, כתיבה מרחוק

כתיבה מקרוב, כתיבה מרחוק

פרופ. עמיה ליבליך | 22/6/2013 | הרשמו כמנויים

אף אחד לא ירצה להיכנס עם תמר צורן, מחברת הספר "עשן לבן", למחלקה הסגורה או לחדר הטיפול בחשמל המתוארים בסיפרה המצוין שיצא לאור לאחרונה, בעוד שרבים מקוראי הספר "HHhH" של לורן בינה ירגישו משיכה לסמטאות העקלקלות של פראג, שבהן מתרחשת עלילת הרומן ההיסטורי הזה.
אני מתחילה מהסוף (את הגירסה הקודמת של רשימה זו בלע המחשב החדש שלי והיא נעלמה במעמקי זיכרונו הענקי...). על הכריכה האחורית של HHhH מצאתי ציטוט מפיה של הילה בלום (העורכת המצויינת של ספרי האחרון "למרות הכל", שנתנה לי את הספר במתנה): "לגמרי במקרה לקחתי איתי את הספר הזה לחופשה בפראג, ונכבשתי כבר בעמוד הראשון. ואז, ביום האחרון לחופשה, נסעתי לראות את הכנסיה בה התבצרו קוביש, גבצ'יק וחבריהם. ... הייתי חייבת לראות את המקום הזה במו עיני. אין לי מושג למה, הלב דרש את המחווה הזאת. ככה זה עם ספרים מדהימים – הם מעוררים בך את הרצון להגיע הכי קרוב אליהם שאפשר, לגעת בהם איכשהו". טוב, גם אני מרגישה ככה לגבי הספר הזה – ומתוך העובדה שקראתי באותו שבוע גם את "עשן לבן", אני משוכנעת שיש סיפורים שאתה מעדיף להישאר הרחק הרחק מהם. לא זו בלבד, אלא שהכתיבה של סיפורים כאלה יכולה להתרחש רק מרחוק. אולי כל סיפורי הטראומה האישית הם מסוג זה. עבור בינה – עלילת הסיפור, שהתרחש עוד לפני שנולד, איננה בשום מובן היסטוריה אישית שלו.
אסביר קצת יותר. ב"עשן לבן" מתארת המחברת תמר צורן בגוף ראשון את חווית הדיכאון הקשה שהיא חיה איתו מאז נעוריה. והרי דיכאון שכזה הוא דומם, הוא מתאפיין דווקא בהעדר המילה או השפה. רק מטפורות יכולות להתקרב אליו – ערפל סמיך שאין רואים בעדו, למשל. אבל צורן מצליחה לתמלל אותו – לספר על האיטיות והכובד של כל פעולה, על השיתוק, על הרצון למות ועוד רגשות קשים שממלאים את 100 העמודים הראשונים של הספר. זוהי כתיבה שמתאפשרת רק מרחוק – אחרי שבעצם עברת את גרעין החוויה. כמו נוף ארץ שאפשר לראותו רק מראש ההר, ולא בעמק. אז לכל מי שלומד פסיכופתולוגיה או מלמד זאת – הרי לכם עוד טקסט הממחיש את הדיכאון, לצידם של ספרים חשובים ומוכרים שקיימים כבר על המדף: כך מרגישה אישה בדיכאון עמוק. אלה חייה.
אבל לספרה של צורן עוד חלק חשוב – והוא הטיפול. כאן היא כותבת בגוף שני, כמספרת למטפל שלה על מה שעבר עליה בשנות הטיפול, ב"חדר הקטן", שבו היא לומדת לחיות עם עצמה ועם הדיכאון, עם עליות וירידות כמובן, עד שהיא בהדרגה חוזרת לשפיות (ממש או כמעט, נניח לזה.) לעיני הקורא כאן תעמוד החידה – מה היה סוד הקסם של המטפל המסוים הזה, מה עשה שלא הצליחו לעשות רבים מחבריו למקצוע לפניו? איך בסופו של דבר מובקעת החומה הבצורה בין שתיקה לסיפור? התשובה היא לא במילים של טכניקה או אסכולה, כמובן. היא מיסתורית, אבל לי ברור שהיא שם ב"אני ואתה" – שבא לידי ביטוי גם בסגנון הכתיבה. כי אם בחלק הראשון ישנו רק אני, וגם הוא בקושי חי, הרי בחלק השני נוצר האני-ואתה, הצמד הבובריאני שיכול להפוך עולמות. תקראו ותיראו.
(נכון, אני יודעת שאפשר לתאר זאת במונחי 'אינטרסובייקטיביות', אלא שאני נזהרת ממילים ארוכות...)
הספר HHhH (היידריך המוח של הימלר) עוסק בהתנקשות בחייו של היידריך, שהיה השליט העריץ של צ'כיה בתקופת הנאצים, על ידי לוחמי מחתרת צ'כוסלובאקיים. התנקשות זו תוארה כבר בספרים וסרטים, וגם אני זכרתי שכולם מתו בסוף – גם היידריך, וגם מתנקשיו האמיצים. אבל בכרך הזה, שמעבר ל-70 שנות היסטוריה נכתב מקרוב כל כך, אנו ממש חווים את העלילה. אנו רואים את המרצדס של היידריך הנוסע במעלה הסימטאות ויותקף בעוד רגע, ואנו שומעים את היריות שמהדהדות בחלל הקריפטה של הכנסייה אחר כך. זאת, משום שהמחבר נוכח כל כך בסיפור הזה. הוא מתנהל עם גיבוריו יחד, ומשתף אותנו, את קוראיו, במה שעובר עליו ככותב הרומן ההיסטורי הזה. הכניסה והיציאה שלו לתוך העלילה ההיסטורית הם צעדים גאוניים בכתיבה. אם כן, בעוד שצורן מוכרחה להרחיק מאוד כדי לכתוב, בינה מתקרב עד שהוא חש את נשימתם של גיבוריו.
שני הספרים הם ספרי ביכורים. של בינה מגלה כישרון אדיר, שכבר הביא לו את פרס גונקור היוקרתי. של צורן מגלה אומץ נדיר, והוא מהווה מסמך חשוב למטפלים.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

האם אפשר ללמד כתיבה עיונית או ספרותית טובה? אנשים שואלים אותי, ומחמיאים לי בהניחם שיש לי תשובה. האמת...
לפני ערבים אחדים הלכתי עם נכדתי גבריאל, בת 15, להצגה 'אני דון קיחוטה' בתאטרון גשר. אני מנויה לתאטרון זה,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדר טלמורהדר טלמור31/7/2013

תודה, כל כך אוהבת את המלצות הספרים שלך. כל כך אוהבת את המלצות הספרים שלך. כתוב כל כך יפה, והתיאורים שלך ציוריים ומרתקים, גורמים לי לרוץ לקנות את הספרים שקראת.

עליתה תורעליתה תור22/6/2013

ה"סוד הפרטי שלי". עמיה, מרגישה שהגיע הזמן לגלות לך את "סודי" הפרטי. הפכתי אותך לממליצת הספרים שלי. כך עם ליאון ולואיז, כך עם ניאבק בצללים ונראה שקדמו להם עוד. עד עתה לא אכזבת. כקוראת נאמנה ארכוש גם את מומלצי היום
אז רק להגיד תודה וכתיבתך גורמת לי הנאה צרופה.
עליתה תור