פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התבגרות כסרט

התבגרות כסרט

פרופ. עמיה ליבליך | 20/12/2014 | הרשמו כמנויים

היום מצאתי סוף סוף 3 שעות לצפייה בסרט שרבים כבר המליצו עליו – "התבגרות". ובאמת הייתה זו חוויה מרגשת ומאלפת. סיפור החיים המוסרט כאן שובר את הגבול הקיים בין הבידיוני והדוקומנטרי, וכשהוא עושה זאת הוא מספק מסמך אמנותי ממדרגה ראשונה. זה איננו סרט שבו מנסה פסיכולוג לתעד את ההשתנות של דמות כלשהי במעקב מדוייק, עם קריצה דידקטית לסטודנטים, זהו גם לא סרט עלילתי שמתאר באופן דימיוני התפתחות של אדם אחד ובני משפחתו לאורך השנים. היצור ההיברידי הזה הוא כל כך מרשים ומקורי! ממה שהבנתי בקריאה, לבמאי היה רעיון, שעבורו הוא כתב תסריט, אלא שהוא השתמש בסרט בצוות של שחקנים שאכן היו בתפקיד במשך 12 שנה, כך שהשתנותם והתפתחותם איננה תוצאה של טקסט כתוב או איפור משתנה – אלא נותנות תמונה 'אמיתית' של התבגרות ממש בבתים ובנופים מציאותיים לגמרי. לא חקרתי בדיוק עד כמה האירועים שמתוארים בסרט היו מבויימים או אכן התרחשו כך בחיי אותו נער, אחותו, אמו ואביו. אבל דווקא משום העמימות הזו הסרט הפך לחוויה מטלטלת עבורי, ואני ממליצה שתיראו אותו לפני שייעלם.

הסיפור הוא סיפורם של הילד מייסון, שבראשית הסרט הוא בן 7, אחותו ואימו הגרושה. האם – אישה צעירה ודי אבודה עם שני ילדים שנולדו בלא תכנון, האב – פוחז צעיר שמחפש את מזלו במוסיקה. והילדים – כדרך הילדים – סייסמוגרפים המהירים לקלוט את מה שמתרחש בעולם המבוגרים ועם זאת נשארים נאמנים לעצמם.
בראש וראשונה, בעיני זהו סרט מאלף על האימהות, אפילו אם התחילה ברגל שמאל. אפשר לקיים שעורים על אם "טובה דיה" על פי הסרט הזה, לשלבי החיים השונים המוצגים בו. מצד אחד היא עומדת איתנה לצד ילדיה כלפי חוץ, מצד שני בחוג המשפחה, היא שמה להם גבולות ברורים. היא מובילה אותם לאור המציאות, ולא לפי משאלותיה. היא מצליחה בתבונה בגישור עדין בין ילדיה ובני זוגה. יכולת ההישרדות שלה היא בעיני העוגן של הסרט כולו. ההתבגרות המרשימה איננה איפוא רק של הילד מייסון, שהופך בסיומו של הסרט לאמן צילום בראשית דרכו, אלא של אימו, שעם שני ילדים קטנים חוזרת ללימודיה והופכת מאישה אובדת דרך לאישה בעלת קריירה, מרצה לפסיכולוגיה במכללה, שיש לה השפעה חזקה על חיי תלמידיה ואפילו על פועל שנקרה פעם אחת במקרה לביתה. היא אמנם עושה טעויות קשות בזוגיות שלה, אך מצליחה להיחלץ מהן איכשהו. (אכן, הגברים שבעולמה ניראים כולם כאלימים ממש או בפוטנציה נגד האישה והילדים). אולם בסופו של דבר היא יוצאת לעצמאות נפשית מכולם ועומדת יפה על רגליה.
בעיני, הסיפור הוא שלה, לא פחות משל מייסון המתבגר – כי היא המאפשרת התבגרות זו, ואילו הייתה נופלת, כפי שנראה סביר לא פעם בסיפור, היה לכך אפקט דומינו על משפחתה. גם האב הביולוגי עובר התבגרות מרשימה, כשהוא הופך מבחור תלוש לבעל מסור וקונבנציונאלי לאישתו השנייה, ונוהג ברכב משפחתי עם חגורות בטיחות במקום במכונית הספורט הישנה שלו... אך לאורך כל הסרט, גם כשהיה 'פושטאק', הוא אב גרוש "טוב דיו" לשני ילדיו, והעצות לחיים שהם שומעים מפיו שוות זהב.
מה שיפה בסרט הוא שהמצלמה תופסת רגעים של יום יום, ומצליחה להבנות על פיהם חיים של ממש. הרגשתי כאילו ניתנה לי הזדמנות מיוחדת להכיר את הגיבורים האלה באמת, ולא כמו בסרט קולנוע. בכל פאזה מצולמת נעצרה נשימתי לראות את השינויים הפיזיים והמנטאליים שמופיעים כך, ללא כחל וסרק, מול המצלמה, עם התבגרותם של הגיבורים. ברור לי שאין איפור או פוטושופ שהיה יכול להשיג אפקט טבעי כל כך בהפקה הוליבודית.
בדרך הביתה חשבתי כמה צמתים היו בסרט שבהם היה הכל עלול להשתבש לטרגדיה איומה של ניצול, אכזריות, או סתם תאונות דרכים. כמה פעמים החמצתי דפיקת לב, וחשבתי – הנה, הנה, האסון מתקרב. אבל כדור הרובה לא נפלט, והמכונית בה נהג האב השיכור עם ארבעה ילדים לא התהפכה, ואף אחד מהילדים לא התמכר לסמים הקלים בהם השתמש לעיתים. כאילו החיים יותר חזקים מכל הסכנות, ובמזל או דרך נס – הם נמשכים וזורמים. נכון, חג חנוכה היום, אך אולי לא בניסים עסקינן כאן?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

All the light we cannot see by Anthony Doerr כותרת זו היא תרגום חופשי של שמו של רומן מאת אנטוני דואר, שמילא את זמני ברכבת...
באודיטוריום רחש. זה עתה הסתיימו שלוש הרצאות מלומדות. שני נשים צעירות מתיישבות זו מול זו על הבמה הגדולה....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נחשון כרמינחשון כרמי28/12/2014

המונולוג המסיים של האם. עמיה
גם אני ראיתי את הסרט במהלך טיסה ארוכה חזרה מארצות הברית. אני מסכים איתך על החשיבות של הדמות של האמא. יש רגע מאוד כואב לקראת סיום הסרט שבו היא מדברת על הריקנות בחייה אחרי שהילדים יעזבו. אני שמעתי בזה זעקת כאב של התרבות האינדיבדוליסטית האמריקאית. הילדים שיעזבו כבר אינם עוגן של משמעות בחייה והאשה הזו זועקת את זעקת הבדידות של חיי הפרבר האמריקאי.

מיטל פרשטמן יוגבמיטל פרשטמן יוגב25/12/2014

אכן סרט מופלא. נהניתי מאוד לקרוא את ההתבוננות שלך בסרט. גם אני ישבתי בקולנוע וכל פעם החסרתי פעימה, אכן יש תחושה כי אסון קרב ובא. הסצינה שבה מייסון נוסע עם חבריו לסופ"ש, כשהדיסקית פוגעת בקיר - חשבתי לעצמי כמה הסיכון קרוב, כל הזמן, בגיל ההתבגרות. הוא מעבר לפינה. צומת של סיכונים. ולפעמים זה פשוט להלך בין הטיפות.
עוד כמה מחשבות משלי ...
אותי תפסה הסצינה הכמעט אחרונה בסרט. כשאוליביה (פטרישיה ארקט), אומרת למייסון ג'וניור, תוך בכי לקראת עזיבתו לקולג' -
I just thought there would be more.
המרדף הזה בחיים אחריי השלב הבא, צבא, טיול שאחריי, לימודים, מציאת בן/בת זוג, חתונה ילדים - ואז לפעמים נופל האסימון את החיים של מי חיינו? סצינה קורעת לב בעיני. של תובנה. התפכחות.
עוד סצינה חזקה, השיחה של אב ובנו, כשהוא בעצם אומר שבאיחור של 20 שנה הצליח להתיישר למה שציפתה גרושתו ממנו - אי אפשר להאיץ תהליכים. יש דברים שמבשילים לאט. גיל כרונולוגי לא תמיד תואם גיל רגשי. זמן. לתת זמן.

מתחשק לי לראותו אותו שוב :)