צְמֵאָה – סיפור קצר | תמי קויפמן

תמי קויפמן | 18/7/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

שֶׁבַע שָׁעוֹת חָלְפוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן. מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שבע שעות שהיא יושבת במרפסת ביתה, הופכת את האדמה היבשה בעיניה, מעבירה אצבע דקה על עליו הסדוקים של שיח יסמין בודד שראה ימים טובים יותר, ממוללת רגבים קשים ומגישה אותם אל אפה, כמעט מוכנה להביאם אל פיה ולטעום את טעמם, טעם אדמה שיבשה, שיתקוף את כל החושים האפשריים שנותרו בה ויסמן את בואה של האהבה.

אבל בינתיים היא יושבת. שבע שעות יושבת ומפרקת דקה אחר דקה את שבע השנים הרעות שהיו לה. שבע שנים מאז אותה טריקת דלת שהותירה משקוף רועד, זכוכית סדוקה ולב שבור, והיא, היא עוד יכולה לשמוע אותו קורא לה, בשם החיבה קרא לה, נוני שלי, לאן? נוני, את רצינית? מה כבר עשיתי? אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?

נו ני נו ני, מתדפק קולו על גבה, מבקש לפתוח שער ללבה שנסדק.

למחרת בבוקר ביקשה שישאיר לה מפתח לדירה כדי שתאסוף את חפציה. ו.. אני מבקשת שלא תהיה בדירה, הוסיפה, וקולה מסמרים שניקבו את השקט שהשתרר מעברו השני של הקו.

וכשבאה לאסוף למחרת היום התבוננה סביבה ובאוטומט, כמו שרק היא יודעת, הכניסה לשני ארגזים חומים שבע, שבע שנים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הכול הלך לה די בקלות עד מברשת השיניים. הכי קשה היה לה עם מברשת השיניים שעמדה מבוישת בפינת השיש, מתבוננת בה ושואלת בפעם המי־יודע־כמה, שוב? שוב? ולאן עכשיו?

מברשת השיניים הייתה הראשונה לסמן את המעבר שלה אליו לילה אחד, כשהחליטו שמאוחר וממילא הבית שלו קרוב לעבודה שלה וממילא יש לו מברשת שיניים ספייר, וממילא נצצו עיניהם באורות של שפע... אז היא נשארה.

נשארה, שבע שנים נשארה. החליפה מברשות שיניים, החליפה מצעים, החליפה כוסות יין שנסדקו ומכונת כביסה אחת... ונעה, נעה בימים בשדה המואר של עיני הדבש שלו, ובלילות, כשהפכו עיניו לחומות ופס זהוב עבר בתוכן –  נמסה ושפתיה אמרו, כמה יפה הגן ששתלת וכמה יפה השביל, על כל דבר חשבת, על כל דבר.

ובוקר אחד, שלא כהרגלה, כשלא יכלה לסבול עוד את טעמו של הקפה של הבוקר, עשתה בדיקה.

לא היה ספק, ובערב כשחזר מותש מעוד יום של לימודים אמרה לו.

אני בהיריון.

הפנים שלו אמרו הכול. העיניים ננעצו בשפתיה, כמו מנסות לשאוב ממנה את המילים שלא אמרה.

נו, מה? שאלה אותו, אתה שמח? ולאט־לאט הרגישה איך הוא נשמט. העיניים שלו שתמיד היו פקוחות עליה לרווחה הצטמצמו לכדי סדק צר, פניו פונות אל החצר ומחפשות את השער אל השביל היפה שסלל לה.

אני רוצה את התינוק, אמרה. השקט שנע ביניהם נשמע צלול כל כך עד שכמעט לא שמעה כשאמר לה שהוא צריך לחשוב.

בדיוק שבועיים חלפו עד שהבחינה בכתם הדם הראשון שהריץ אותה למיון ומשם לפרוצדורה שקטה שהסירה ממנו את הצורך לחשוב והכתימה את לבה בגעגוע שנשאר שם לעד.

ובכל אותם הימים שחלפו, שבעה שבועות ליתר דיוק, שמעה בעיקר את השקט חודר לעצמותיה, לוחש, ממלא את הוורידים בירכיה, שוקע ומרפד את תחתית הבטן הרכה שלה, מגן עליה ומכאיב לה.

כשישבה מולו במטבח ראתה את השקט זולג לתוך הספגטי, מספיג את המפה, מתפשט וחוצה את קירות המטבח, מצמיד את השטיח שקיבלו מסבתה לאריחי הסלון המצוירים שמתחתיו, ממלא את מנורת השולחן שאורה כמו התעמעם לפתע, מותיר אותה בוהה.

בבקרים, כשקמה וגופה כואב, הרגישה בעיקר את הרווח שבין גופה לשמלת הקיץ שלבשה מתמלא בשקט. שמלה שכל ערב כיבסה, תלתה, כיבסה, תלתה ולבשה תוך שהיא נעה פנימה והחוצה, החוצה ופנימה משקט לשקט.

יום אחד שמעה אותו צוחק מבדיחה של חבר. בקול גדול צחק, והצחוק שלו פגש את השקט שלה וקרע אותה מבפנים. באותו הרגע הבינה שהיא לא נשארת שם.

בשנים שחלפו, שבע ליתר דיוק, הפך כיסא הנצרים שקנתה בסייל מטורף למשענת מחוררת. כי כששבה מהמולת העולם השופע וצנחה לתוכו הרגישה בעיקר את החורים שהתרחבו עם משקל גופה שהתעגל, מסמנים לה את גופה, אין גוף, יש גוף, אין גוף, יש.

גּוּף צָמֵא לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁנִים פְּלוּס שֶׁבַע שָׁעוֹת עָבְרוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

כתבה תמי קויפמן