פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להעיר את הדב

להעיר את הדב

רות נצר | 23/5/2018 | הרשמו כמנויים



הסדרה המצוינת 'להעיר את הדב' שהסתיימה לא מכבר עוררה בי אי שקט. אותי עצמי הסדרה מקוממת. על הנזק שהיא עושה לנו ביצירת דימוי שגוי ומסוכן: המטפל מספר לאשתו על המטופלים, מספר למטופלים על מטופלים אחרים, ומוזר שהמטופלים בסרט לא מביעים תרעומת על כך. המטפל יוצר יחסים טיפוליים עם אחד משכניו לבניין מתוך מוטיבציה להפיק ממנו טובת הנאה (פינוי המחסן של הבניין). הקליניקה פרוצה כך שניתן לגנוב ממנה חומרים על מטופלים. כללי היסוד של החסיון מופרים. בכך הסדרה נענית למהלך שמתרחש בכל הסרטים העוסקים ביחסי מטפל- מטופל, מעצם העובדה שפותחים לפנינו את השעה הטיפולית שאמורה תמיד להיות סגורה.
למעשה המטפל משלם בחייו על הטעויות האלה. גם חייהם של המטופלים שסודותיהם נחשפים נפגעים קשה. במלים אחרות, 'הלא מודע של התסריט' שביודעין מהלל את המטפל שמתואר כמסור ביותר, למעשה נוקם בו על מחדליו. וכל המהלך המרתק הזה שמכפיש אותנו כאנשי מקצוע אינו אלא אמתלא לייצר סדרה מרתקת על חשבון הפסיכותרפיה.
ועל נושא חשוב זה כתבתי בעצמי בספרי 'הקולנוע מטפל בנו: יחסי מטפל-מטופל בקולנוע'. (רסלינג 2013). אביא כאן כמה קטעים מסכמים בספרי, שבו התייחסתי ל -40 סרטים על יחסי מטפל- מטופל ומתאימים גם עכשיו לסדרה שלפנינו :
המבט של הקולנוע על יחסי מטפל מטופל הוא גם מבט של העברה והעברת נגד כלפי התרפיה, וכולל את האופן שבו המטפלים-מטופלים נתפסים זה בעיני זה, במרחב של תפיסות אובייקטיביות וסובייקטיביות, אמיתיות ומעוותות כאחת. הסרטים יכולים להיות ה"מטופלים" שיעזרו לנו לתקן שגיאות טיפוליות. הם מראים לנו את האיכויות של המטפל הרצוי אבל גם את הבעיות הבלתי פתורות של המטפלים, ובכך הם גם משמשים כמדריכים וכמטפלים למטפלים.
פעמים רבות נראה שהסרט מבקש להגְלות את המטפל ממעמדו הרם המיוחד. המגמה היא לא רק להסיר מהמטפל את מסך האידיאליזציה שהיא עמדת הערצה ראשונית חשובה ביחס המטופל אל המטפל, אלא אף להסב את תשומת לבנו לצל של המטפל: לגלות את ערוותו של המטפל המתכסה בגלימת פרסונת מטפל ולעתים שבוי בהיבריס של יכולתו המקצועית; לגלות את חולשותיו, את חסרונותיו ואת היותו פעמים רבות תמונת ראי של המטופל. במובנים אלה הקולנוע הוא המטפל בנו, והוא מסייע לנו להימנע מהתנפחות מקצועית.
אלא שהקולנוע מרחיק לכת: ההזדקקות העצומה של המטופל לקרבה והכעס על סיכולה על ידי הגבולות הטיפוליים במציאות, כופה לעתים על המטפל בתסריט של הקולנוע לממש צרכים אלה. כך הקולנוע לא רק מבטא משאלה אלא גם מייצר נרטיב שבה הוא ממלא משאלה. נוכל לומר שהקולנוע עצמו הוא המטופל שמפתה את המטפל ליציאה מגבולות הזמן והמקום של החדר הטיפולי ולמעורבות שוברת גבולות: ממגע יד עד חבוק אנושי, ממעורבות של אמפתיה עד הזדהות ובלבול זהויות, וכן אף מעורבות של סימביוזה משתלטת והגשמה ארוטית או ניצול אחר. הקולנוע כסוכן של המטופל, מנסה לפתות את המטפל אל מעורבות גדולה יותר, סימביוטית, ונתינה עד הקצה המסוכן והאסור (וכך גם שמות סרטים – עד שיצא עשן, ג'ולי עד קצות העולם, עד כלות הנשימה), אפילו במחיר אובדנם של המטפל והמטופל.
לקולנוע יש עניין ליצור ריגוש עז בצופה. אולם גם עצם הצגת סרטים על המתרחש בחדר הטיפולים הוא כעין שבירת טאבו של חיסיון הטיפול. בעידן של סרטי הריאליטי בטלוויזיה נשבר גם הטאבו על חסיון טיפול אמיתי.
אני סבורה שהקולנוע הוא לא רק המפתה אלא גם המעניש את המטפל על שלא עמד בפיתוי ולא שמר על הגבולות. הקולנוע הוא אפוא כמו מטופל המנסה את המטפל, בודק אם יעמוד בהתנסויות, במבחנים, בציפיות ובפיתויים שהוא מציב לפניו ו"מעניש" אותו על כישלונו כשהוא מתאר אותו כמופרע אנוּש. כך הוא גם כהורס את המטפל ונוקם בו על הנזקקות כלפיו, על שאינו עומד בציפיות הגבוהות להתכווננות אמפתית מדויקת למטופל, על שאינו מעניק את המעורבות הטוטלית הראשונית שרבים משתוקקים לה ועל שאינו עומד בציפיות של ההשלכות הארכיטיפיות האידיאליות. ייתכן שהקטנת המטפל והכפשתו נועדו להפחית הן את הקנאה במטפל והן את רגשות הנחיתות הנלווים לאידיאליזציה כלפיו. אז האידיאליזציה של המטפל הופכת להכפשה, כשהמטפל שקודם לכן היה המטפל הנבחר הנערץ, מתגלה לצופים כמי שחייו תפלים, או חולה בנפשו, ואפילו פושע וכמי שעיסוקו בטיפול באחרים הורס אותו.
נראה שבסרטים רבים הכפשת המטפל מבטאת תוקפנות כלפי המטפלים, שמועברת מחייו האישיים של המטופל אל המטפל, תוקפנות שמועברת מהתוקפנות הראשונית כלפי ההורים וכלפי דמויות סמכות אל המטפל. בסדרה הטלוויזיונית בטיפול (2005) התקיים ממד הכפשה תוקפני זה בכפל פנים: מצד אחד הראו מטפל טוב למדי, בעל כוונות טובות ויכולת טיפולית טובה, ששובר גבולות ארוטיים באופן הרסני, ומצד אחר דאגו להראות לנו גם את חיי השחקן שמגלם את המטפל, את אסי דיין שמאחורי הקלעים, בכל כישלונותיו בחייו האישיים. נוצרה כאן הכפשה כפולה שעלולה ליצור את הרושם כאילו כך הם המטפלים מאחורי הקלעים, בעוד אסי דיין כלל אינו מטפל אלא שחקן המתגלה אחרי הקלעים בדעיכתו העגומה.
בסרטים בהם מוצג המטפל כנצלן, פסיכופט, פושע או חולה יש עמדה של "תמות נפשי עם פלשתים", וזריקת התינוק עם המים, כאילו שכך, על ידי חיסול כוח המטפל בקולנוע, תחוסל גם הנזקקות אליו. כך רוצחים את הֶבֶל בלי להשיג את המשאלה שהיא אהבת אלוהים-אבא-אימא-המטפל.
(הקולנוע מטפל בנו. עמ' 171-173)


עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.