רואה למרחוק - סיפור קצר | תמי קויפמן
תמי קויפמן | 17/5/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
שושנה קיסר יושבת מול חלון חדרה ועיניה חדלו מלראות.
מה יש לה לשושנה שהיא מישירה יום יום את מבטה, שהרי, את השדה שמול ביתה שעומד בשיממונו כבר שנים היא לא רואה, כך גם את עצי האקליפטוס העתיקים שמעטרים את שוליו, את השמים, הס מלהזכיר, ואת חצר הבית היא רואה רק בדמיונה, אז על מה, על מה מסתכלת שושנה קיסר כשהיא יושבת מול חלון חדרה וצמתה הכבדה מונחת על כתפה?
רבי נחמן היה אומר: "מלך בשר ודם מביט בעליונים ראיה אחת ובתחתונים ראיה אחת אבל הקב"ה מביט בעליונים ובתחתונים ראיה אחת", והיא, שושנה, נתברכה וראייתה: בעליונים ובתחתונים.
בדייקנות מופלאה הייתה נועצת עיניים ובזווית העין קולטת את העומדים לפניה ונותנת בהם סימנים ומה הפלא שטביעת עיניה הלכה לפניה וקשרה לה כתרים?
שושנה יושבת מול חלון חדרה ועיניה חדלו מלראות.
וגם אם תשפר את זווית הישיבה שלה לא תוכל לראות את פרח השושן שמנץ מתחת לחלונה ושניצניו המרובים עומדים לפקוח עיניהם לעולם ואמנם, למרות שהיא את השושן כבר לא רואה הרי שהיא זוכרת אותו היטב ומבטה הנוקב הולך אחר ריחם המשכר של ניצניו. ואיך שמגיע הריח לנחיריה, יחד אתו, ברוך, בעלה עליו השלום עומד לפניה, עלם חמודות, ובידיו ענף רך וזעיר. "הבאתי לך את הפרח שהכי מתאים לך" אומר לה בביישנות ומניח את השתיל בכף ידה המושטת. ברוך קיסר, שלימים הפך לבעלה, שתפס באחת את שידעו כולם ששושנה ברוכין תהא הבטחה והעלם שיזכה בה יבורך, וברוך, כשמו כן הוא, זכה והיא שושנה, כדרכה לראות את הנולד, ראתה את עתידה מונח בכף ידו המושטת, מניבה פירות של ברכה: דניאל, הראל ונתנאל, שלושת בניה, יברך אותם אלוהים.
שושנה רוכנת אל ריחה של השושנה שמתחת לחלון חדרה, מושיטה ידה ומלטפת את ענפי הפרח, את עליו ופרחיו ובניה, שמזמן פרחו מן הקן, עומדים לנגד עיניה ומאירים את יומה.
כף ידה מוליכה אותה אל חצי כוס המלאה המונחת על שולחנה. היא לוגמת והמים הצוננים מקררים את גופה, מרגיעים את כאבי הגב שפשו בה לאחרונה.
אנחה ארוכה של כאב ונחת עולה על שפתיה. כאב על גופה המזקין שמבט חטוף אחד יעיד כאלף עדים שזה הגוף, עשה שנים ארוכות בעולם וכוחו כמעט ואינו עומד לו עוד, ונחת, על הברכה שהיא רואה בעמלה, על שיום ביומו נגלה לעיניה מראה השושן, מחייה את דמותו של אביר נעוריה וממלא את אוזניה בשירי אהבה ששר לה "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בן הבנות", והיא, כשנחה עליה דעתה הייתה עונה לו בקול ערב "כתפוח בין עצי היער כן דודי " ולעיתים היו מתבלים את שירם בריקוד והעיניים הרואות היו רואות וכלות מזו האהבה.
שושנה מפנה את מבטה אל פנים הבית.
קולות השחוק של ילדיה עולים, מתגלגלים בחדרים, מריבותיהם וקריאותיהם מתערבבים עם גערותיה להשכימם, והיא נעה בין האחד לאחיו, מרכינה אליהם מבטה וסוקרת במהירות את מראם ואם קם מי מהם על צד שמאל, מיד תיטיב עימו יותר מאשר עם אחיו, תנשק ותלטף את עורפו, תניח ידה על ראשו ותברך שיהא יומו יום של אור .
ציוץ עדין קוטע את ניחוחות נעוריה והיא רואה את שבקשה נפשה.
ביקורו הקבוע של הדרור לא אחר לבוא וכעת, מושלם המראה והיא, כשושנה בין החוחים נושאת את קול הציפור בליבה, גופה נינוח והעולם כולו מונח בכף ידה.
עין טובה תמיד הייתה לה לשושנה וכך, בוקר בוקר, מול חלונה תשב, וראה זה פלא, רוב הזמן, חיוך על שפתיה ועיניה, שוחקות.
