נופים וגעגוע – יהודה ארמוני בגלריה רוטשילד

רות נצר | 15/3/2018 | הרשמו כמנויים

יהודה ארמוני מצייר ציורי נוף ריאליסטיים מסביבת מגוריו; לטרון, יער בן שמן ,פארק קנדה ,מודיעין ונופי האזור. בגלריה המרווחת והמוארת התמונות הקטנות ברובן מקבלות מרחב נשימה.

מתוך התבוננות ממושכת חשתי את החושיות המסיבית של הנוף, את הטקסטורה של העצים והשדות של "ארץ אהבָתי". שהרי גם אני גדלתי בתוך טבע אלא שגליתי ממנו.

התמונות זקוקות להתבוננות מדיטטיבית ממושכת כדי לחוש אותן, לחוש שהטבע נושם ולהשאב אליו. שהוא נוכח יציב וקיים לעצמו, בתוך זמן ההתבוננות בו. זה ציור זֶן של טבע שאינו מבקש דבר אלא להיות. טבע שהוא ככה זה. טבע שאינו עסוק בלהיות קומפוזציה יפה. גם הצייר אינו עסוק בלהראות לנו את וירטואוזיות הציור שלו.

זה נוף שאינו זקוק לנו כדי להתקיים ולצמוח מהאדמה שתמיד תהיה שם. בהתבוננות כזו הנוף נותן את עצמו, אף כי לא לגמרי, כי הנוף נע בין הינכחות לבין עמימות שלעולם לא תסגיר את סודה.

בארץ הפצועה שלנו אנחנו זקוקים לנוף כזה, שהוא 'מקום בטוח' שאינו יודע על המלחמות והעוול שנעשה בסביבתו. נוף שמאפשר להאמין שאין מלחמות בעולם. נוף דממה ושלוה. ואין איש.

רק הנוף נמצא שם – האדמה, העצים, השמים, שבילים מוליכים אל האופק, מקוי מים – הנוף שהצייר מביט בו. הנוף שהצופה מביט בו מתוככי מבט הצייר. מבט של אני-אתה בובריאני. מבט שאין בו חציצה בין אני ואתה אלא מבט של התלכדות. עבודות שלוכדות את רגע ההוויה בטבע, את נפש ההוויה ואותנו יחד. אחדות מהן עוררו בי געגוע טמיר.