דיכאון פרוגרסיבי? על אפקט עידוד הבעירה המוחי וטיפול תרופתי

שפיות זמנית | 22/1/2018 | 5,178 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בהתקף הדיכאון השני שחוותה אליזבת סבובודה, הפסיכיאטר המליץ לה להמשיך בנטילת הפרוזק לאורך כל חייה, על מנת למנוע אפיזודות נוספות. המלצה זו מבוססת על השערת עידוד הבעירה המוחי (The Kundling Hypothesis), הנפרשת בהרחבה בטור שכתבה סבובודה באתר אלכסון. ההשערה יובאה ממחלת האפילפסיה אל הפסיכיאטריה, וגורסת כי שבריריות נוירולוגיות נגרמת כתוצאה מהתקפים דיכאוניים, וקשורה בהישנותן של הפרעות אפקטיביות. עם ההתקפים, נזק מוחי מצטבר והאפיזודות הופכות לתכופות יותר. סבובודה מציגה מחקרים הגורסים כי תרופות פסיכיאטריות דוגמת פרוזק אינן רק מעכבות נזק עתידי למוח, אלא גם מעודדות צמיחה נוירולוגית.

הקונפליקט אשר עמד בפני סבובודה אינו פשוט: האם להמשיך בנטילת פרוזק לעד, על תופעות הלוואי והסטיגמה הכרוכות בכך, או להסתכן בהתדרדרות נפשית חמורה? סבובודה מזכירה מחקרים המציגים שינויים ביולוגיים מוחיים - דומים לאלו המתרחשים בעקבות נטילת תרופות - אשר חלו בעקבות שיחות טיפוליות. למרות זאת, היא מקבלת את המלצתו של הפסיכיאטר, מתוך הכרת המקום המורכב של חווית הדיכאון, ומשלבת את הפרוזק עם טיפול פסיכולוגי.