על היכולת להיות ביחד

קרן רם בר יוסף | 21/6/2017 | הרשמו כמנויים

אקט ההעברה הבנקאית שהתבצע בדממת הסלולר, ובמהלכו העברתי תשלום על חולצה ומכנס רכיבה עם לוגו בשלושה צבעים היה אנטי קליימקס מושלם לטקס ההצטרפות הפנימי שהתחולל בתוכי ביממה האחרונה:

אני מצטיידת בתלבושת הקבוצתית. אני כעת חלק מ'קבוצת הרכיבה'.

כבר יותר מחצי שנה שאני משכימה בשעות שמביך לפרט, אומרת בוקר טוב חטוף לרוכבים האחרים אותם אני פוגשת פעם או פעמיים בשבוע, ומצטרפת לשובל הארוך במרדף אחרי המדריך עם-העיניים- הנוצצות. לכאורה, לא סיפור חדש. עברתי הרבה הדרכות ואני מקפידה לא לקפח אף מדריך כוכב בשטח. ככה למדתי לקחת סיבובים, לדלג בעליה ובירידה מעל סלעים, לטפס מדרכות, ובאופן כללי לשמור על פאסון. באתי, למדתי, והמשכתי.

רק שהקבוצה הזאת שונה. אולי כי לרכיבות קוראים 'אימון', יש קצב שעליו כולם מנסים להקפיד - גם כשאין נשימה, ויש משמעת של ביחד... המדריך לא מוותר. כאן אין מקום לרכיבת יחידים כשבאים להתאמן.

הרבה זמן חשבתי שאני לא מחפשת קבוצה. אולי כי יותר מידי רעשים פסיכולוגיים מרתקים מתרחשים במרחב הקבוצתי, ואני בכלל באתי להיות בטבע ולתת לאדרנלין לעשות את שלו. רצוי בשקט, באופן מכובד ובלי לעשות לעצמי בושות. ויש הרבה רמזים לכאלה:

למשל – שאלת השיתוף: בשטח הכל קונקרטי.. לא רק דימויים כמו שאוהבים לפרש בחדר הטיפולים. תחרות – היא תחרות אמיתית, כי מודדים זמנים וכולם יודעים.. וכשמצליחים לעבור מכשול יש צהלות ממשיות. הכל בחוץ. ההנאות, התסכולים, התוקפנות וגלגוליה של המיניות (בדרך כלל היא מתגלגלת לקללות עסיסיות המערבות יחסי אובייקט מוקדמים).

שנים של משמעת טיפולית לימדו אותי להכיל רגשות מורכבים ולחפש את העיתוי הנכון לשחררם אל העולם. רק מה.. מהר מאוד בתוך הרכיבה גיליתי שתרמיל הגב שאני סוחבת יכול לכל היותר להכיל שקית מים וכמה חטיפים. את רגשות הקנאה או התחרות, ההתרגשות או ה"היטפשות" – וכל מה שעוד מתרחש בפנים –אי אפשר להחזיק בבטן. כדי לרכוב צריך לתת את כל מה שיש. הגוף והמחשבות מכוונים את עצמם אל המשימה, וכל מה שאינו רלוונטי - כדאי שיזרק החוצה מהמערכת. השעור הראשון בקבוצתיות היה ללמוד לדבר. לא להכיל. פשוט לפנות את המערכת מכל מה שלא משרת את הרכיבה. ולגלות את חדוות העמדה המתפרצת, ולא רק שחבריי לרכיבה לא ממש מתרגשים כשאני מאחלת להם מיתות משונות על כך שכולם הצליחו לעשות משהו שאני טרם, אלא שככה רק נהיה יותר חשק הדדי להמשיך ולשחק ביחד.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אז גם התנסח לי כלל האצבע הראשון: יותר חשוב מאיפה רוכבים זה עם מי רוכבים.

ועדיין ה"ביחדness" הזה לא פשוט לעיכול. השלב השני כשנמצאים בקבוצה זה לבחור מקום. שוב – הכל קונקרטי, לא מטאפורה. ב'סינגל' שהוא מעין שביל עיזים משופר, יש מעבר רק לזוג אופניים יחיד. ברכיבה יש הפתעות – סלעים שצריך לטפס או לרדת, סיבובים שכדאי לקחת נכון, דרדרות שמאיימות לעצור את הרוכב בזויות משונות – ועוד תופינים. לכן אחת השאלות הכי רלוונטיות היא איפה להתמקם?

כשאני (בדרך נס) מתמקמת ראשונה – השביל נקי ופנוי לרכיבה. אני קובעת את הקצב, אך גם שומעת "אותם" נושפים בעורפי - את הרוכבים ואת זבובי המחשבות: "את מעכבת"...." מתוך נימוס הם אחרייך.. אך הם יכולים יותר מהר". השקט אובד, ואני מגבירה את הקצב כדי לחפשו ללא הועיל. כמה זמן אפשר להגביר ככה?

בעצירה הבאה אני מתמקמת אחרי הרוכב השני או השלישי. אך גם שם הזמזום מופיע אחרי כמה דקות: "צפוף לי" מופיע פתאום.. ו"מה זה על האבק הזה לפנייך..חחח.. ככה משאירים לך אבק??"

טקסטים פסיכולוגיים עמוקים על קרבה ומרחק בהפרעות אישיות מצטמצמים מול עיניי סביב שאלה אקוטית כמה מטרים זה נחשב למרחק עצירה בטוח.

כעת מתוך דחיפות למצוא space אני בוחרת להתמקם בסוף שובל הרוכבים. אנחת רווחה עוברת בגוף שמרגיש סוף סוף חופש. זבובי המחשבה מפהקים ואני מתחילה לחלום. עושה זום-אין על היער, נהנית לשמור על הקצב שלי, ושוכחת לרגע את הקבוצה.

ואז מגלה מעבר לסיבוב הבא שהקבוצה מחכה. זעה קרה מורגשת כעת בקצוות. חושבת כעת על הזמן יקר הערך המתבזבז של רוכב השטח שהשאיר את המשפחה בבית כדי לחכות לי. "תודה על הסבלנות" אני אומרת בחיוך, מקפידה לא להתנצל כדי לא להכביד, אך בתוכי מחשבת את הרכיבה הבאה שאליה אצא לבד, סומכת על האינדיבידואלית שתמיד נתנה לי חופש להצטרף וללכת כרצוני.

רק מה – הקבוצה הזאת לא מוותרת. בלי לומר מילה הרוכבים מקיפים אותי. כמו גוף גדול רב איברים הם מתמקמים מאחורי ומלפני, לא מרשים לי להתפזר ולהעלם.

"תבחרי אחרי מי לרכוב" הקבוצה מסמנת לי בלי מילים "אבל את לא נשארת לבד בשטח. וגם לא בסוף".

"תנו לי להשאר" אני עונה ללא קול. "אני סבבה לבד".

"לא". "זאת לא אפשרות".

הקבוצה לא מתווכחת.

לרגע נדמה שמולי נמצאת גרסא בטייץ של מכונות ה'BORG' מתוך הסדרה מסע בין כוכבים שלחשו בקול מתכתי resistance is futile, אך החרדה לא מופיעה כפי שדמיינתי. שקט מפתיע.

אני בוחרת את הרוכב שאחריו ארכוב כעת. מתמקמת בין לבין. מקפידה לא לזלוג אל המקום הנוח שבסוף. ואחרי שדפיקות הלב נרגעות מעט, מגלה את הקצב הקבוצתי. לומדת את תנועות הגוף של זה שלפניי ומצטרפת. ריקוד ללא מילים - כי מי יכול לדבר בכאלה דפקים - וגם כי לא צריך. אנחנו מדברים דרך הפדלים, וסיבובי האגן. זבובי המחשבה מסטולים מהאינטימיות, בקול של שאנטי – לוחשים "יהיה בסדר!" ונכבים.

ברגעים כאלה גם המחשבות לא שייכות. הן איטיות מידי. הזמן נהיה גלי, והדבר היחיד שחשוב כפי הנראה – כי אין תחושת דחק – זה אולי תכסית הקרקע ופעימות הלב המשותפות. זהו זמן-מקצב.

זמן-מקצב הוא גמיש, אך שברירי להחריד. אפילו ההכרה בקיומו יכולה לפורר אותו. כמו חלום שנשאר בתודעה רגע לפני שמבינים שמתעוררים. כמו בסרטים המצויירים כשהקויוטי רודף אחרי ביפ-ביפ ורק כשהוא שם לב שהוא באוויר כבר כמה שברירי שניה – רק אז נופל. כך גם אפשר להיזרק מהמקצב. אך כשהאדרנלין כבר מיוצב במערכת – אין סיבה לברוח מהמקצב הקבוצתי. אלה הרגעים שבשבילם רוכבים ביחד.

פעם חשבתי שלמקצב הזה אפשר להגיע רק כשנמצאים לבד. עכשיו יש גם מקצב קבוצתי.

ותלבושת אחידה לבטא את השייכות. resistance is futile