'לשאת את הנפש במהופך' – על ספרו של גיא פרל
רות נצר | 22/7/2016 | הרשמו כמנויים
"לשאת את הנפש במהופך" – זה שם ספרו של גיא פרל שמכנס רשימות על שירה (קשב. 2016). ומשמעו לשאת יחד את הנפש הגלויה והפנימית, כמו את בטנת הבגד. שירה, כמו הנפש בכלל, נועדה להכיל את ההיפוכים האלה יחד, והאוקסימורון הפואטי מבטא זאת היטב. במיסטיקה מכנים זאת פרדוקסים. פרדוקסים מבטאים נכון ביותר את המציאות הנפשית, והם מבטאים את הנסיון לחבר את הניגודים בנפש.
תמונת אורפאוס ששירתו הפנטה את עולם החיות – במרכז תמונת עטיפת הספר. אורפאוס יושב במרכז של עצמו, לא במובן של מרכז האגו, אלא בתוככי המרכז הפנימי של עצמו. משם באה השירה. מהמקום שבו המשורר הכי מחובר לעצמו ולעולם.
והעולם הוא גם הזולת. הרשימות עוסקות במשוררים ולא בשירה עצמה במובנה האסתטי. כאן המבט של הכותב-המטפל ולא של חוקר השירה. המבט האנושי האכפתי המבין מכיל ומקבל. כך נבנה הסגנון היחודי של פרל, אנליטיקאי יונגיאני, בכתיבתו.
לכתוב על שירת אחרים - זה מעשה נדיב. הרי אין לזה שום תגמול כספי. משוררים רבים מעולם לא כתבו-כותבים על שירת אחרים. הטענה – אני לא יודע לכתוב – לא מקובלת עלי. נכון שיש לכותב טובת הנאה, של פרסום והכרה וזה חשוב מאד, אבל עדיין זה מעשה נדיב. במיוחד עבור ספרי שירה ראשונים – שעל רבים מהם גיא כתב – לתת להם מקום בעולם. להיות הסנדק והשושבין שלהם.
דילמות בכתיבה על שירה הן כמו דילמות בתרפיה – איך לחדש בלי להיות יודע כל, איך לחיות עם החוויה ולא לקלקל אותה על ידי פרוש, וכן סכנת הפרוש כמצמצם ומקטין, לעומת פרוש כמעניק משמעות ומרחיב.
שניהם, פשר החלום ופשר השירה – עלולים לחלל את הנשמה הפואטית של החלום והשירה, כפי שהם גם יכולים למקסם אותם – להעצים את כוחם החוויתי ולחולל מתוכם את השיר מחדש.
שירה כצפור נמלטת מגדֵרות ומהגדרות. להלך בתפר הזה של פסיכולוגיה, שירה ופרשנות – הרי זו מלאכת מחשבת של לוליין שבקלות – או הוא או השיר - עלולים לפול מן הטרפז.
גיא לא נפל מהטרפז, והשירה שכתב עליה ממשיכה להתעופף ולהמריא בת חרות בעולם. ובעיקר, הכתיבה שלו שומרת על הפואטיקה של הנשמה.
