תערוכה על הבן-הנער הישן לנצח
רות נצר | 10/11/2019 | 3,889 צפיות | הרשמו כמנויים
במבוא לספרי 'מעגל החיים בקולנוע' (1) כתבתי:
"הצילום אומר - הנה זה כאן, עכשיו. הנני. והוא מתגעגע במוחשיותו, מתעתע במוחשיותו הלא ניתנת לנגיעה. התצלום מייצג דבר מה שכבר אינו בידיי. הוא אובייקט מעברי ביני לבין המציאות. הוא פטה מורגנה שמקרינה מציאות של מקום– זמן אחר, ריאליה שהיא רוח רפאים שקמה לתחייה. הוא מתדמה לדבר עצמו. אבל לעתים הוא נחווה כדבר עצמו".
מוזר עד כמה הקטע הזה מתאים להפליא לתערוכה של איריס נשר (מוצגת עכשו במוזיאון הרצליה), המצלמת את ארי בנה הילד-נער הנרדם וישן באולמי תערוכות, בטווח של כעשר שנים, שינה זמנית לקראת השינה הנצחית, צילום של מה שעתיד לקרות ועין המצלמה עדיין לא יודעת – מותו הממשי בגיל ההתבגרות. הנער הנוכח-נעדר, הן משום שהוא נמצא בתצלום אבל נעדר כי הוא ישן, והן משום שהוא ישן שינה שמכילה את שנת מותו העתידה, אכן מהלך תחושה מצמררת של "רוח רפאים שקמה לתחייה".
כל תצלום של הנער מכיל בו את מבטי אמו על בנה ברגע הצילום את בנה, ומכיל בו את כל מבטיה העתידיים על תצלומו, וכך כפי שכתבתי, הוא אכן "מתגעגע במוחשיותו, מתעתע במוחשיותו הלא ניתנת לנגיעה. התצלום מייצג דבר מה שכבר אינו בידיי. הוא אובייקט מעברי ביני לבין המציאות. הוא פטה מורגנה שמקרינה מציאות". ובעיקר כל תצלום מכיל את הגעגוע אליו.
"לצלם" - אומרת סוזן סונטאג משמעו לקנות חזקה על על העצם המצולם [...] יצירת יחס מסוים אל העולם. יחס דמוי ידע, ולפיכך דמוי עוצמה [...] הגנה מפני חרדה [...] כשם שהתצלומים מעניקים בעלות דמיונית על עבר שהוא בלתי ממשי, כך הם מסייעים לבריות להשתלט על החלל כשאין הם בטוחים בו" (2) . וכך תצלומי הבן הנוכח-נעדר בחייו בעת שצולם ישן מעניקים לאם "בעלות דמיונית על עבר שהוא בלתי ממשי". בעלות שמנסה, כמו בכל צילום, לייצר את פולחן ההנצחה של האוביקט והצלתו מאובדן ומוות על ידי קיבועו בפריים של המצלמה.
מתקיים כאן מעין ריטואל של צילום שוב ושוב של הבן במוזיאון, מרחב החלל של האם המציגה תערוכות כצלמת, שהיא מנכסת את הבן אליו כמו אל רחמה, בידיעתה, ידיעת כל אם, שכל הווה הוא רגע חולף של קירבה גדולה שתלך ותיפרם עם גדילת הילד והיפרדותו. ריטואל הצילום הוא אפוא חלק מתהליך פרידה ואי פרידה כאחד. הוא נסיון לשלוט על הילד ולקבע את השייכות אם-בן שכבר הולך ונפרד כשהוא מסיט את מבטו ממנה אל תרדמתו בעולמו הפנימי שמוגן ממבטה ומצילומיה, כשהוא נמלט ממנה ובו בזמן נלכד בקורי המצלמה.
מבט האם הצלמת הוא מבט של אשה בורחת מבשורה, שמנסה לעצור את הזמן, כמו שכל צילום הוא נסיון לעצור את הזמן ולהעניק לרגע את איכות האלמוות.
יופיו של הנער הנרדם מזכיר את יופיו של האל אנדימיון שאלת הירח סלנה ביקשה מהאל הליוס להרדים אותו לנצח כדי שלנצח תוכל להמשיך להתבונן ביופיו שאינו כלה עם הזמן, וכך יישאר שלה לנצח בנעוריו. הנער שישן כאילו כושף בהיפנוזת השינה הוא כמו היפנוס אל השינה, אחיו של אל המוות.
יש אומרים שכל יצירת אמנות שהיא נסיון למצוא את האוביקט האבוד. את מה שהיתה בו שלמות ראשונית שאבדה לנו. ולכן, היייתי אומרת שכל יצירת אמנות היא תחליף לאוביקט האבוד ולכן היא גם שיבתו של האוביקט האבוד. בעבודות שלפנינו הרי זו גם "רוח רפאים שקמה לתחייה" כשיבתו של הבן האבוד.
(1) נצר רות. 2016. מעגל החיים בסרטים של אקירה קוראסוואה ותיאו אנגלופולוס. רסלינג.
(2) סונטאג סוזן. 1979. הצילום כראי התקופה. ידיעות אחרונות.
