פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על השירה המתווכת

על השירה המתווכת

רות נצר | 2/7/2016 | הרשמו כמנויים




קראתי זה עתה את ספרו החדש והחשוב של משה אידל–'שלשלאות קסומות' ( מכון הרטמן, 2015). הספר מתאר את מערכת התווך בין האדם לאל, כשהמתווכים הם: שמות האלוהות, המלאכים, הספירות, האותיות, התפילה, הדימויים, הקול, והריטואלים.
בהתאם לכך נוכל לומר שהמתווכים החברתיים ביננו לאינסופי הם גם המיתוסים, הפילוסופיה, הדת, המיסטיקה, התאולוגיה (תורת הדת) הסוציולוגיה והפסיכולוגיה.
המתווכים המושגיים הם הלא-מודע הקולקטיבי, הלא-מודע התרבותי, הלא-מודע האישי והמודע.
המתווכים המבניים הם האיד, האגו, הסופר אגו והעצמי.
וכך המתווכים הפנים נפשיים בין האנרגיה הגדולה הנסתרת לביננו – הם החלום, הסמל, הדימוי, והשירה. כל אלה כמו סולם יעקב משתלשלים זה מזה ומחוברים אלה לאלה. השירה מהווה אפוא את אחת מהחוליות בסולם יעקב, בשלשלת הקסומה המחברת את האנרגיה האינסופית מהנסתר ביותר אל הנגלה.

אידל מדבר על הריטואל של הלשון בריטואל הדתי כעבודת אלוהים, כשהלשון מכנסת את האלוהי אליה. כך, הייתי אומרת, גם לשון השירה, שהיא שונה מלשון רגילה יומיומית, היא לשון שמתהווה בריטואל ריתמי, והיא זירת מפגש. לשון השירה כמו תפילה מושכת לתוכה את השפע העליון וכך השיר הוא ריטואל של התחברות לממד נוסף של עצמנו. שהוא הכי עצמנו האישי ובו בזמן הכי עצמנו שמעבר לאישי.
כאן אני מעדיפה לדבר בשפה של המיסטיקה הדתית, שמיטיבה לטעמי לתאר את הנסתר בשפע של דימויים-סמלים. כי בבואי אל השירה – יש בי אי נחת להשתמש בביטוי –'לא מודע', שהוא כשמו, מכיל את מה שאין בו, ההעדר והאין, במקום את השפע. אני מעדיפה להתייחס לשירה במטפורה של המיסטיקה היהודית של העלמה המציצה מבין החרכים, שאומרת – "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר איילים". כדי לתאר את המשחק המתמיד בין הנסתר והנגלה.
שירה נמלטת מקו התפר שבין הנסתר והנגלה, התפר בין הלא נודע המסתתר ובין החפץ להתגלות, שירה מהלכת שם, מגמגמת, קפריזית, פתאומית.

*
משורר הוא כמו אמא צפור שלועסת את האוכל לגוזליה. כמו האם המתמירה עבור הילד את חומרי החיים שהוא פוגש. מתמירה את החוויות והתחושות והמראות – למשהו שניתן לחשוב אותו ולדבר אותו. לתת שם להתרחשויות. כמו האם המעבדת את חומרי החיים בעיבוד האלכימי בנפשה שלה ואז מעניקה אותם לילדיה. במינוח של ביון; להתמיר את חומרי ביתא לחומרי אלפא.
אני נושאת אתי תמונת זיכרון שראיתי כשהייתי כבת חמש, שאולי הייתה הזיה, אבל הייתה: צפור עומדת במרכז מעגל של גוזלים ומאכילה אותם. אולי זו הייתה חווית תשתית עבורי כמטפלת ומשוררת לעתיד.
זה מה שהמשורר עושה עבורנו, מכל ננו-הרגעים היומיומיים, המראות, החוויות והתחושות שהוא מתרגם ומעבד אותם עבורנו.

*
לאחרונה מצאתי ברשימה ספרותית לזכר יהודה עמיחי, כמה משפטים שהוא אמר בהרצאה לתלמידי תיכון ב1980 ( עלון 'בטירה', ינואר 2016) נילי בן ארי מצטטת את דליה יוחנן שרשמה משפטים אלה :

"שיר – השפה שאדם מדבר אל עצמו.
לכתוב שיר – פרושו להבחין בדברים המובנים מאליהם.
לכתוב שיר – פרושו לחיות בכוונה".

חשבתי לעצמי שמשפטים כאלה יכלו להיות חלק מספרות החכמה של התרבות, כמו ביהדות ( משלי, קהלת) וכמו משפטים בודהיסטיים. תורת החיים הקדומה היא תורת הנפש הקדומה, שאליבא דעמיחי - מלמדת אדם לחיות בהתכוונות, לדבר אל עצמנו ולהבחין במובן מאליו שאינו מובן מאליו.
העמדה הפואטית של עמיחי כלפי העולם שמולידה שירים מולידה בו גם תובנות חיים והוא מעניק לנו אותם בשיריו.
עמיחי, הוא כמו המשוררים ויסלבה שימבורסקה וצ'סלב מילוש: כשהם מדברים על עצמם הם מדברים עלינו, ומביאים את חכמת החיים שלהם, את האופן שהם עיבדו בתוככי נפשם את חומרי הגלם של החיים כדי להעניק לנו את החומרים הקשים והנהדרים כאחד, כך שנוכל לעכל אותם ולהעשיר את חיינו. אלו משוררים שמתווכים לנו את העולם.


עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.