לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
ושוב -  מחשבות על העקדה

ושוב - מחשבות על העקדה

רות נצר | 13/11/2022 | הרשמו כמנויים

שוב אנו מגיעים אל פרשת השבוע הקשה - פרשת העקידה. כבר כתבתי על כך לפני שנים אחדות. אני מפרסמת שוב את הרשימה משום שעשיתי בה שינויים נכרים, הרחבתי והוספתי תובנות.

איך לא חשבתי על זה קודם? ספור העקדה המקומם כל כך, על הציווי של האל להקריב את הבן ועל האב שמוכן להקריב אותו, נגלה לי לפתע ממבט אחר אפשרי.

הרי אפשר לראות את כל ספורי המקרא כמיתוס ולא כעובדה הסטורית. ומיתוס אינו עובדה הסטורית אלא ספור על תהליכי הנפש. ואם כך, יתכן שכל ספור העקדה, כמו חלום, אינו אלא דרמה פנים נפשית של אברהם:

אברהם נדחף על ידי צו פנימי ללכת אל המקום אשר האל יראהו. האל נחווה כקול הפנימי הרוחני המכוון את אברהם ליעודו. המסירות המוחלטת של אברהם ליעוד שהוא מאמין בו גורמת לו להתעלם ולהתנכר ליקר לו ביותר, לבנו יחידו אשר אהב, ולהסכים להקריב אותו.

התמסרות לאמונה רוחנית יכולה להיות ביטוי למימוש הבט עמוק של העצמי. אולם כל הקצנה הינה בעיתית ועשויה לגרום להיפוכו, להקרבת העצמי: התמסרות יתר לאידיאה רוחנית שנחווית ממקור עליון, מעצמי גדול אל-אישי, יכולה להיות חרב פיפיות, לגרום להקרבת העצמי האישי הנולד בך, שהוא בנך יחידך. במלים אחרות, לא מדובר רק באפשרות של הקרבת הבן הממשי אלא גם בהקרבת פוטנציאל עצמיותו הפנימית הייחודית של אברהם למען אידיאה וסמכות עליונה שגדולה מהחיים.

הילד הנולד מסמל את נפש העצמי החד פעמי, היחידי, הנולדת בנו. כשאדם מתמכר לאידיאה, או לסמכות מעליו או לדחף אקסטטי הוא עלול להקריב את עצמו, להקריב את פוטנציאל ההולדה המתמדת של נפשו, שהוא קול עצמיותו העמוקה והאמיתית ביותר והינו בנו יחידו החד פעמי.

אלא שלמזלו, בנוסף לקול הפנימי הקורא לו להקריב את בנו, דהיינו את עצמו, מופיע קול פנימי נוסף שמתקומם נגד ההתמכרות הרוחנית-דתית המסוכנת שגורמת לו לצאת נגד עצמו, קול שמונע ממנו להקריב את בנו ואת עצמו. וכך קול האל וקול המלאך הם כשני קולות מנוגדים בתוככי נפשו. המלאך הוא הקול הפנימי המסרב להקרבה העצמית, קול האינסטינקט שומר החיים שעומד כנגד קול ההתמסרות הרוחנית העליונה המנתקת מהחיים ואף מסכנת אותם.


- פרסומת -

המלאך בכל התרבויות הוא ישות מתווכת בין האל והאדם. המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב מבטאים את התיווך הזה בין האלים, שהם הקול של הלא מודע (הכולל בו את הלא-מודע הרוחני), לבין התודעה האנושית. לכן, המלאך, בהיותו קרוב יותר לנפש האדם ולתודעת האני ולרגשותיו, הוא זה שמסרב להקרבה של האנושי.

המדרש שואל, כיצד ידע אברהם להבדיל האם הקול הקורא לו להקריב את בנו הוא קול האל או שמא אין זה אלא קול השטן? בשפה של ימינו נשאל: האם הקול להקריב הוא אכן קול העצמי הגבוה או קול הצל שמבטא דרשנות עצמית שנובעת מדחף הרסנות עצמית? או מדחף תוקפני? כגון התוקפנות האדיפלית של האב לבנו, ארכיטיפ האב הנורא, הרי לעתים הדחף ההרסני מתעתע כשהוא מופיע כדחף רוחני ערכי גבוה.

להבנתי, זה הקומפלקס (התסביך) הצילי של הרסנות עצמית, של כוח טנטוס שמתגבר על כוח ארוס, אצל מי שמתמסר באמונת יתר לאל, עד שהוא מוכן להקריב את האני ורגשותיו וצרכיו האנושיים ביותר. למעשה, זה הבודהיזם שתובע להיפרד מהאני וצרכיו ומקדש את האַין. תביעה שאני מתקוממת נגדה. הנזיר הבודהיסטי והנזיר הנוצרי מקריבים את האני ואת הארוֹס, את הגוף והיצרים והרגשות הטבעיים. לכן הוא מבוטא בחייהם באופן שלילי על ידי אלימות סגפנית מזוכיסטית וסדיסטית כלפי עצמם ואחרים. לכן המלאך מתקומם ואומר – אל תשלח ידך אל הנער!

המלאך המתקומם הוא אנחנו הקוראים שלא יכולים לשאת את הכניעות של אברהם, ואת צייתנותו העיוורת שמזכירה צייתנות במשטר דיקטטורי או משטרי כתות שהחברים בהם כבר לא מסוגלים לשיפוט אנושי נכון. אנחנו הקוראים שמסרבים שלא יתחשבו ברגשותינו, שלא מוכנים לקבל דת אלימה כזו. מדוע לא כל פרשני המקרא – אלא רק חלק מהם – רואים בצו העקדה צווי בעייתי, ומדוע רובם מתפתלים כדי לצאת ממנו - כמו אברהם - בלי למרוד בצו האל, ואיכשהו מצדיקים אותו כמבחן אמונה?

מעניין שהמלאך אומר לאברהם שלא להעלות את בנו לעולה ולא אומר לו להעלות איל במקומו. אלא שאברהם רואה אז את האיל לכוד בסבך ועל דעת עצמו מקריב אותו. נראה כי הדחף האלים להקרבה כבר שולט בו והוא זקוק לתחליף כלשהו להוציא לפועל ולהרגיע את הדחף הזה. אלא שכשהוא מעלה לעולה את האיל הוא כלל לא מקריב משהו, כי האיל לא שלו. והרי כבר אינו נתבע להקריב, אלא הוא נותן מוצא לדחף האלים שמשתלט עליו. תוך קריאה מחודשת בטקסט אני שמה לב עכשו שבכל הספור לא קיימת המילה – 'הקרבה' אלא מילה נוראה יותר – " לשחוט את בנו". בשיח המקובל על העקדה מדובר על הקרבה בעוד מילה זו לא קיימת כלל בספור הזה. זה אנחנו שלא יכולים לשאת את המילה שחיטה. עכשו אברהם חייב לשחוט משהו. הדחף חזק ממנו. לכן התגלה לפניו האיל. האיל הקריב עצמו. כפי שבתרבויות קדומות מאמינים שהחיות שהאדם צד מעניקות עצמן לאדם.

הפרשנות שהבאתי הופכת את הפרשנות הרגילה על פיה. מעתה הדחף להקרבה אינו עוד אישור לגדולתו הרוחנית של אברהם, אלא הוא דחף שחובר לדחף המוות המנוגד לדחף החיים. ואילו המלאך הוא דחף החיים שמאפשר לו את שמירת החיים, וגם מאפשר לו מוצא ביניים: כיוון שאברהם כבר תפוס כולו בדחף ההקרבה האָלים, המלאך מציע לו לנתב את הדחף האלים לא כלפי בנו-יחידו-עצמו אלא כלפי בעל חי, כפי שמנתבים ביום כפורים את דחף הכפרה מאלימות עצמית לאלימות כלפי החיה שהיא גם תרנגול הכפרות של ימינו וגם השעיר לעזאזל של תקופת המקדש. וכל זה לפני השלב הבא של ניתוב הדחף לעבוד את האל מהקרבת קורבן חי אל תפילה.

והנה מצאתי בממואר של מיכל בן נפתלי קטע שהולם להפליא את המנגנון הנפשי ההרסני הסמוי הזה: "מנגנון קבלת המרות שלי משוכלל ביותר, ממיר ואף משכיח את המרי הילדי, אלמלא הפיתול שהוא טומן בחובו: מידת העודפות, הבאת הציות למקום קיצון שבו הוא נעשה לסוג של עבירה הן כלפי עצמי הן כלפי הערכאה המצווה, שיתוף פעולה גמור עם ציפיותיה של האחרונה עד לכדי קריקטורה ההופכת את הציפיות על פניהן ומשנה כליל את איכותן [...] בהפניית גב סמויה מעין, שאינה גלויה אפילו לה-עצמה, מחווה שאני מבחינה בה ונותנת לה להנחותני, להועידני, לייחדני". (מיכל בן נפתלי. הקבוצה. עמ' 16. כתר. 2021). הכותבת מתארת כאן דרמה פנים נפשית כמובן. בימים עברו הדרמות הפנימיות הושלכו תמיד לעולם ולא הכירו במשמעותן.

בפיוט ליום כפורים 'עת שערי רצון' שעוסק בעקדה מסתיים כל בית ובית במשפט: "העוקד הנעקד והמזבח". במשפט הזה חשים את החיבור בין העוקד והנעקד שהם ישות אחת על המזבח. הפיוט הנורא הזה מתאר את יצחק שרצונו להקריב עצמו מתמזג עם רצון ההקרבה של אביו. זה פיוט נורא כי הוא נותן לגיטימציה לעמדה קורבנית של היהודי כנגד הקמים עליו להורגו בכל הדורות.


- פרסומת -

בקריאתי, אברהם המוכן לעקוד את בנו הוא עצמו הנעקד, והוא עצמו המזבח.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
דפנה מור
דפנה מור
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
ליאורה רבינוביץ
ליאורה רבינוביץ
פסיכולוגית
רגד رغد ח'ורי خوري
רגד رغد ח'ורי خوري
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, נצרת והסביבה, עכו והסביבה
טלי גנט מרדכי
טלי גנט מרדכי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
נעמה איגרא
נעמה איגרא
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה
טל זנגר
טל זנגר
פסיכולוגית
רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של רות נצר

יום השואה משיב אלינו כל פעם מחדש את השיר פוגת המוות של פאול צלאן. צלאן יליד צ'רנוביץ (1920-1970) נחשב על ידי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.