'נפש' – אנתולוגיה על שירי מצוקות נפש

רות נצר | 23/1/2020 | הרשמו כמנויים

אני כותבת כאן המלצה על ספר שירים חדש, מרגש וחשוב: אנתולוגיה של שירי נפש ( 'נפש'. הוצאת כרמל) בעריכתה המסורה של המשוררת דורית וייסמן, שבימים אלה ממש יצאה לאור. וכך כותבת דורית במבוא:

"בגיל 20 בערך, אולי קצת לפני כן, התברר לי, שהאדם הקרוב אלי ביותר, בן-משפחה שהיה לי דמות-מופת שלאורהּ גדלתי - מעורער בנפשו. לא הבנתי איך ייתכן, שבאותו אדם נקשרו כל התכונות הטובות של נאורות, נדיבות, סבלנות, נינוחות, חכמה ואף גאונות, סקרנות, אנושיות, אהבת-אדם, טוב-לב והארת פנים, יחד עם מצבי-נפש קיצוניים.

זה לא הוריד בעיני מאומה מהדמות המופתית שאהבתי. אבל הכניס מימד חדש לחיי. אני מתעניינת מאז בכל מה שקשור במחלות נפש ובחולי נפש, נפשי יצאה אל כל החלכאים והנדכאים שראיתי במחלקות השונות. במישור האישי הפרטי שלי, לא פעם ולא פעמיים חשבתי שהנה, גם אני נמנית בקהלם. האם ההתנהגות הזו שלי היא נורמלית? או שאולי זו תחילתה של מחלת נפש...

על האנתולוגיה הזו – מבחר של שירה ישראלית שעוסקת במצבי-נפש ובמחלות-נפש על כל הכרוך בכך – עבדתי קרוב לעשור. מאהבה. הופתעתי מכמות השירה הנכתבת בנושא. מצאתי שעם השנים, הדיבור בשירה על המחלה נעשה חופשי יותר, חשוף ומפורט יותר, לעתים הומוריסטי. עם זאת, עדיין הגישה להפרעות ולמחלות נפש איננה פתוחה, מכילה וטבעית, כמו למחלות הקשורות באזורים בגוף שאפשר להגדירם, כמו, לדוגמא, מחלות לב או מחלת כליות.

אני תקווה שאנתולוגיה זו תהווה נדבך חשוב בשינוי הגישה של החברה שלנו אל המתמודדים עם הפרעות ומחלות נפש. הגיע הזמן לנתץ את הסטיגמה ואת הדעות הקדומות כנגד מחלות אלו.

ואני מקווה שהספר הזה ישפיע מִטּוּבוֹ על שני הצדדים: יחזק ויעודד את המתמודדים עם מחלות-נפש ומשפחותיהם, ולאחרים, הבריאים-כרגע, יפתח עיניים לראות את ה'נורמליות' והאנושיות של המתמודדים".

האנתולוגיה מקיפה 200 שירים, שנכתבו ע"י 123 משוררות ומשוררים ישראליים (77 משוררות עם 132 שירים, ו-46 משוררים עם 68 שירים).

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לדעתי, העובדה שיש ריבוי של נשים שכותבות שירה בנושא של מצוקות הנפש אינה מעידה, כפי שסברו פעם, שנשים יותר חלשות נפשית ו'היסטריות' אלא להבנתי, משום המצוקות הרגשיות שלהן שנובעות מההדרה החברתית וההשפלה הפטריארכלית, כפי שכתבתי בספרי 'מסע הגיבורה'. אבל הסיבה המשמעותית יותר היא שנשים פתוחות ונגישות יותר לרגשותיהן ומסוגלות לדבר עליהן. לכן נשים הן המאכלסות את רוב הקליניקות הטיפוליות. לכן הן הכותבות על מה שגברים נוטים לברוח מלהרגיש ולדבר אודותיו. לכן הן מוליכות את המהלך של הוצאת הנפש מהארון.

אל תקראו בריחוף, שיר פה ושיר שם, (כמו שקראתי בהתחלה), אלא קראו את השירים ברצף, בהתמדה, שיר אחר שיר, ואז ( כמו שקרה לי) תמצאו עצמכם "מאושפזים" בתוכם.

בקריאה מתמסרת לשירים האלה שמתמסרים לנפשם ללא הגנות, בכאב וגם באירוניה, עלתה בי תחושה של אי הבחנה בין משוררים "מקצועיים", כביכול, שכותבים על מצוקות ושגעון למיניהם לבין משוררים לא-מוכרים שכותבים שירה על כל זה מנפשם, תחושה של אי הבחנה בין שפיות לא שפויה מדעתה לבין אי שפיות שפויה. תחושה של שפיות המלים וחרותן מתוך כלא השגעון והמצוקה, תחושה של שירים שלא יוצאים מדעתנו, תחושה של חרות אפשרית שנובעת מהתבנית השירית שאוחזת את מצוקות הנפש מפני התפוררות ואובדן. ומחשבה כמה חשוב לקיים סדנאות שירה במחלקות פסיכיאטריות. אני נזכרת שכתבתי פעם על השירה שהיא מחזיקה את העולם.

על עטיפת הספר יש ציור של כעין קשקוש מעגלי כאוטי או כמו פקעת חוטים סבוכה. כשקוראים בשירים דומה שהפקעת הסבוכה נפרמת ונפתחת אל חוט בעל משמעות.

בספר שמונה שערים:

השער הראשון - אני ארץ מתה – כולל שירים של איבוד דרך, דימוי עצמי בשפל, מצבי נפש קיצוניים

השער השני - החלון סגור – כולל שירים על דכאון ועוד

בשער השלישי - מייזל מייזלון פסיכיאטרוש שלי – שירים על טיפולים פסיכיאטרים ועל היחסים בין מטפל ומטופל.

בשער הרביעי - כשבאתי לבקר את בן-דודתי בבית המשוגעים -שירים על אישפוזים.

בשער החמישי - לולושקייט משוגעת – שירים על דמויות.

השער השישי - לקחת היום את הכדורים? – כולל שירים על תרופות פסיכיאטריות

השער השביעי - באוגוסט מתאבדים משוררים – הוא על הצעד הבלתי הפיך.

ושער אחרון - אני מחבקת אותך – שירי עידוד ותקווה.

הנפש היא רבת קולות ורבת משתתפים. ביהדות הנפש היא המדרגה הראשונה של – נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, והיא מכילה אל כל אלה.

גילוי נאות: שני שירים שלי מופיעים באנתולוגיה המשובחת הזו. אחד מהם הוא על התאבדותו של הצייר לודוויג קירשנר, והשני הוא מכתב שלי אל המטפל הראשון שלי.

עמיה ליבליך שכתבה אפילוג לספר, כותבת: "הייתה לי חוויה עמוקה בעיון באוסף שירים זה, כאילו לקחו את השיגעון ויצרו ממנו גביש קריסטל נטול סימטריה המסתובב לאט לאט על ציר מיסתורי, ואני רואה פאה אחרת של הנפש בכל רגע".

על העטיפה מודפס השיר הקצר והעוצמתי של ארלט מינצר (פסיכולוגית קלינית ומשוררת):

גבר

גֶּבֶר בֶּן שְׁלוֹשִׁים, חַי לְבַדּוֹ,

בְּדִירָה כִּמְעַט רֵיקָה. עַל הַשֻּׁלְחָן

הִשְׁאִיר פֶּתֶק: אֲנִי בְּדַרְכִּי

אֶל הַגֶּשֶׁר. אִם בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם

אָדָם אֶחָד יְחַיֵּךְ אֵלַי,

לֹא אֶקְפֹּץ.

עמיה ליבליך כותבת על השיר הזה:

"אם יש שיר אחד שאקח מהאוסף, זהו השיר... משום שיש בו ציווי: תחייכי אל מי שנקרה בדרכך! אל הקבצן שעומד ברמזור, אל חסר הבית השוכב בשמיכתו על המדרכה, אל האישה חסרת השיניים ששולחת אליך את ידה המפויחה. זה לא קל. הרבה יותר קל לכתוב פרק לספר."