פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בשביל מי לומד התלמיד ובשביל מי לוקח החולה תרופות?

בשביל מי לומד התלמיד ובשביל מי לוקח החולה תרופות?

ד"ר עפר גרוזברד | 1/1/2010 | הרשמו כמנויים

שלום לכולם

מזמן לא כתבתי משום שהייתי קצת המום ממעוט התגובות. כן, זאת האמת. אחרי זה נזכרתי שבעצם מדובר בפסיכולוגים או מטפלים שיודעים להקשיב, לקרוא אך פחות להגיב. ואחרי זה עוד ראיתי כמה מאות קוראים אז נרגעתי קצת. בכל זאת יש מי שמקשיב. אבל הבלוג הזה בנושא הבין תרבותי חשוב לו שאנשים יגיבו. שיספרו על התנסותם במפגשים בין תרבותיים ולמי אין מפגשים כאלה. כך נוכל לחשוב יחד על השפה שנשכחה, כך נוכל לחשוב יחד על מה שהוא כל כך הפוך מהפסיכולוגיה המערבית שעליה אנו אמונים.

הנה סיפור:

לא מזמן ספר לי סטודנט שלי, שהוא מורה, על תלמיד אתיופי שלו. התלמיד נהג לא להכין שיעורים עד שיום אחד בקש ממנו המורה שיעשה את השיעורים משום שהוא מבקש ממנו את זה אישית. התלמיד הכין את השיעורים. כששאל אותו המורה לפשר השינוי השיב לו התלמיד ללא היסוס שהוא עשה את השיעורים בשביל המורה. כן, התלמיד האתיופי היה מוכן ללמוד בשביל המורה ולא בשביל עצמו.
בהקשר אחר ובאותו עניין ספרו לי אחיות בבית חולים סיפור דומה. כשהן מבקשות מחולה מחברה מסורתית-קולקטיבית שיקח את התרופות כדי להיות בריא לעיתים הוא פשוט לא לוקח. כשהן מבקשות שייקח את התרופות משום שהוא חייב זאת למשפחתו או שיעשה זאת בשביל האחות החולה נוטה להסכים. אבל כמה רופאים ואחיות מערביים מוכנים לומר זאת לחולים שלהם? וכמה מורים מוכנים להיכנס לקשר מסוג זה עם התלמידים שלהם?
ומה כל זה אומר על היחסים שלנו עם שכננו הערבים? והאם זה קשור גם למשא ומתן בין תרבותי?

כדי ללמוד את השפה צריך דוגמאות ורבות ככל שניתן. מעתה אשתדל בכל שבוע לספר לכם לפחות על דוגמא אחת.

.
שנה טובה לכולנו
עפר

עוד בבלוג של ד"ר עפר גרוזברד

אלוהים מצייר ציור, הוא מתחיל בשמיים ובארץ ורוצה שיהיה בהם אור. הוא מתבונן במה שעשה וזה מוצא חן בעיניו....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יחזקאל פינקלברגיחזקאל פינקלברג1/2/2010

גם באבחונים למדידת IQ. האם יש גם מקום לדבר על ההשפעה באבחונים WISC R95 ו- K-ABC? לפי הניסיון שלי קיימות מס' שאלות שאינם מתאימות לכל ציבור. 

דים סאםדים סאם12/1/2010

תגובה למענך. קשה לכתוב בלי לקבל תגובות. מקום מוכר. נכון שקוראים אותי, אבל איך אדע אם עניינתי מספיק אם לא השאירו תגובה? רק מהפתיחה התחלתי להתכונן, וקראתי את הפוסט בידיעה שאוסיף בסוף תגובה, ויהי מה.
ואז הבנתי שבעצם קרה מה שתיארת בפוסט, אני אמנם מגיבה לשם תגובה, אבל כי ידעתי שיש פה מישהו שזה יענה לו על צורך, אז למענך אני מגיבה. כנראה שגם עלי הבקשה הזו עבדה, ואין לי קטגוריה תרבותית אקזוטית או מיוחדת. חילונית, ילידת הארץ. אולי באופיי אוהבת להירתם לעזרה ולשירות בני האדם. ואולי זה מרכיב אנושי אוניברסלי?
אז אתה תכתוב אם תדע שמישהו אכן קורא ומעריך את כתיבתך, והתלמיד יכין שיעורי בית, כי הוא יודע שהמורה יעריך זאת. כולנו מחפשים הערכה וסולידריות אצל אחרים, ולמען הערכה מובטחת כנראה שנעשה הרבה מעבר למה שהיינו עושים אחרת.

רחיק דקהרחיק דקה3/1/2010

משקפיים אחרות. לי יש משקפיים אחרות, למרות התוודעותי לשינויים הבינ-תרבותיים, אני רואה את העניין כעניינן של משמעות אישית וחיפוש אחרי החשיבות של העצמי.
כלומר, הבסיס להתנהגות של נוטל התרופות למען אחר, הוא בהוכחה שאני חשוב, במקרה הזה חשוב לאחר שהינו קרוב משפחה, או דרכו הוא מכיר בחשיבתו. אותו בסיס לגבי הילד יוצא איתיופיה עם כל המטען הפסיכו-סוציאלי שמלווה למעמד ילד יוצא איתיופיה בישראל, כך שהיחס האישי והקשר עם המורה מוכיח לילד את חשיבותו.
אותו דבר יופיע אצל פרט מחלקו המערבי של העולם, למשל איש עסקים שינדוד לארץ אחרת שלא היה מבקר לו הקריירה שלו, גם כאן הוא מתנהג למען האחר ולא למען עצמו.
אני יכולה לראות את השוני ביחסים שהתרבות מאפשרת, כך שתרבות מסורתית סגורה, מאפשרת הניראות של חשיבותו של הפרט דרך היחס איש-איש, בעוד שבחברה פתוחה התפתח עוד יחס שהינו יחס איש-אובייקט.

אבי ביניטובאבי ביניטוב2/1/2010

מסכים למאד חשיבות הבנת שוני הרב תרבותי. עופר שלום, קראתי את הבלוג שלך בנוגע לנושא התרבותי שכתבת ואני יודע עד כמה אתה צודק- ישנן כללים תרבותיים לא כתובים בתרבויות שונות בארץ ובעולם שמכבדים את האחר יותר מאשר האדם עצמו. להסביר זאת בצורה בהירה כפי שאתה עושה אנימכיר מעטים בלבד אני יכול לומר זאת בפה מלא לאחר שמילאתי מס' שנים לא מעט תפקידים בגויינט, בעל"ם ובצבא וןפגשתי לא פעם בהתנסויותיי כרכז בין תרבותי בגויינט ובעלם ובצבא את הדיאלוג המיוחד הזה, בהערכה רבה על האבחנה המדוייקת בבכבוד רב- אבי עו"ס נוער בסיכון

עפר גרוזברדעפר גרוזברד1/1/2010

יעל שכחתי.... בהקשר לשאלתך בנושא האובדני את וודאי צודקת. בקשר עם מטופל בעל רקע מסורתי-קולקטיבי על המטפל המודרני-אינדיבידואלי לעשות מאמץ שהוא אינו מורגל בו - לותר על הנפרדות שלו. עליו בהחלט להשתמש במחויבות של המטופל אליו או למשפחתו כדי לקדם אותו. זאת משום שזה לעיתים בסיס הקיום והסיבה לקיום של המטופל המסורתי-קולקטיבי ואין בלתה.
באופן זה יהיה נכון לומר לו מה חשוב לך כמטפלת ומה את מצפה ממנו. הנחת אינדיבידואליות וטיפול אקספלורטיבי יכול להגמר לא טוב ובוודאי שלא ישרת מטופל זה.

להתראות
עפר

עפר גרוזברדעפר גרוזברד1/1/2010

תשובה ליעל. יעל, אני וודאי מסכים אתך שלכולנו יש את החלקים האלה שניתן לקרוא להם קולקטיביים שהם בעצם בבסיס החיים המשותפים של כולנו שהיטבת לתאר. אבל האם את לא ערה לאופן החשיבה השונה של אנשים מתרבויות אחרות שבהם החלקים האינדיבידואליים והקולקטיביים הקיימים בכולנו מצויים אצלם במינונים אחרים?

תהליך האינדיבידואציה של החברה המערבית בחמש מאות השנים האחרונות של העידן המודרני עשתה לנו משהו משמעותי ללא ספק עד שאנו מתקשים כבר להכיר בכך שישנם אנשים שאצלם לעשות משהו בשביל עצמם בלבד הוא היוצא דופן. האחות שמטפלת בחולה ממוצא מסורתי-קולקטיבי מתבקשת ליצור קשר ללא נפרדות עם אדם שהיה עד לפני רגע זר לה. זה לא מדריך, הורה או חבר. אדם שלא מכיר את אופציית הנפרדות. האם את יודעת למשל שאחוז התמותה לאחר התקפי לב בחברה הערבית גבוהה בעשרות אחוזים מן החברה היהודית בדיוק בגלל הקושי של מטופלים ערביים להענות לטיפול הרפואי המומלץ שמועבר בצורה אינדיבידואלית מסודרת עם הרבה הנחיות המצפות מהחולים לקחת אחריות אישית ואין בו הבנה של אלמנטים של בושה, כבוד, אחריות משפחתית וקשר עם דמות סמכות.

יש לכולנו בעיה עם הנרציסטיות המערבית המתקשה לדמיין כיצד בני התרבות המודרנית-אינדיבידואלית נראים על ידי בני התרבות המסורתית-קולקטיבית. זאת משום שלדידנו אנו במרכז. לעיתים אנו נראים אמיצים - אומרים מה שאנו רוצים, לעיתים אנו נראים אגוצנטרים - חושבים רק על עצמנו ועוד לא אמרנו כלום מה קורה כשבעל מיקוד השליטה הפנימי (המערב) פוגש בבעל מיקוד השליטה החיצוני וכיצד מתנהל הדיאלוג הבלתי אפשרי הזה.

לשאלתך בנוגע להתאבדות - על פי הידוע לי מחקרים מראים שיש פחות התאבדויות בתרבויות קולקטיביות מאשר בתרבויות אינדיבידואליות. וזה גם מתאים לתיאוריה הקושרת התאבדות לרגשי אשמה, דיכאון והליכה פנימה דבר שהוא פחות מקובל בתרבויות מסורתיות. בכל מקרה, אם מטופל בעל רקע קולקטיבי מעלה מחשבות אובדניות הייתי מכוון יותר למסר שיוצא ממנו לסביבה אם כי אנו עושים זאת גם עם מטופלים מערביים אינדיבידואלים. אנו נראה יותר מזוכיסטיות מאשר דיכאון בחברות מסורתיות בגלל מיקוד השליטה החיצוני. כך הפך האדם המערבי בתהליך ההתפתחות את הקונפליקט הבין אישי לתוך אישי.

יעל, תודה על הדברים המעניינים ועל כך שהזכרת לכולנו שכולנו באמת באנו מאותו מקום על אף השוני הקיים.

יעל סיוןיעל סיון1/1/2010

בהקשר זה.... לא פעם חשבתי, האם מטפלים אומרים למטופל/ת אובדני/ת, אמירה בסגנון "אני רוצה שתחיה". האם ייצרו ברית, בה המטופל/ת מתחייבים שלא להתאבד "בשביל המטפל"? האם יש לך מחשבות על הבדלים תרבותיים בתחום הזה?

פתאום נזכרתי, שאפילו הורים שמאכילים ילד (לפחות בדור הקודם...) היו לפעמים אומרים: "כף לאמא, כף לאבא, כף לסבתא..." - אמנם לא במיוחד חבבתי אמירות כאלה, אבל תהיתי אם זה מהווה יסוד כלשהו של מוכנות של אדם (בכל גיל למעשה) לעשות משהו בשביל אחר, בעיקר אם זה אחר שרוצה בטובתו.

האם זה עניין תרבותי?

אני חושבת שלפעמים אדם שחש עצמו נטול רצון, יכול להישען על הרצון של האחר, במיוחד כאשר אותו אחר פועל באופן שאמור להיטיב לו, עד שיוכל לפתח רצון משל עצמו. מה, יהודים אשכנזים, כל כך שונים בעניין הזה, מיהודים מזרחיים, או מפלסטינים?

לא פעם אמרתי לעצמי: אם זה היה בשביל... [וכאן יכולתי לומר שמות של אנשים שיקרים לי ואהובים עלי] אז כבר הייתי מזמן... [מפסיקה לעשן/אוכלת יותר בריא/לומדת יותר ברצינות וכל דבר אחר שלעיתים קשה ליישם...] ככה שאני יכולה להזדהות עם המקום הזה, גם בלי שאני ממוצא אתיופי! למרבה הצער המציאות אף פעם לא באמת התנתה את הדברים באופן הזה :-)

וככל שאני חושבת על זה, נדמה לי שגם בתור תלמידה, בכל מיני תחומים (אמנות לחימה, או מתמחה בפסיכולוגיה, לדוגמה) נוכחותו של המורה, או המדריכה, היא בעלת משמעות, ומהווה מוטיבציה להשתפרות. אמנם לא הייתי רוצה שהמדריכה תגיד לי "אני רוצה שתטפלי טוב במטופלים שלך, בשבילי, בסדר?" :-) אבל אני חושבת שיש ברקע תמיד את הרצון לעשות משהו שהאחר יעריך ויהיה מרוצה ממנו.