מעברים | הילה פורטנוי

חברי הקהילה | 2/1/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בדיוק כשאני צופה בטלויזיה בסדרה שאני הכי אוהב, ואני חייב לראות מה יקרה

אני צריך ללכת לגן.

בדיוק כשאני בונה בקוביות בניין, אומרים לי "האוכל מוכן",

ואני צריך להתיישב לשולחן.

בדיוק כשאני משחק במחשב, בדיוק בשיא רגע לפני שאני מנצח ומקבל עוד כוכב,

קוראים לי לבוא עכשיו למפגש.

כשאני חוזר ממשחק בחצר וצריך להכנס לאט ובשקט ומאורגן

לי זה לוקח קצת יותר זמן.

אני רוצה לסיים לצפות בסדרה שאני אוהב,

ואני רוצה לסיים את המשחק במחשב,

ואני רוצה לסיים לבנות את הבניין,

ואני רוצה לחזור מהחצר בשקט ובלי בלאגן.

אבל תמיד באותו רגע זה הכי לא מתאים,

ותמיד באותו רגע הרצון שלי בורח ועושה לי קונצים.

הוא עומד ולא זז, ומשלב ידיים ועושה כאילו הוא לא מקשיב,

ואני אומר לו- "נו, בוא כבר"

אבל הוא עדיין מתעקש.

ואז

אני לוחש לו- "נמשיך אחר-כך"

ומתאמץ,

וסופר עד עשר, ולפעמים רק עד חמש

והוא מחייך ובא יחד איתי.