פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הסליחות

על הסליחות

רות נצר | 2/9/2015 | הרשמו כמנויים


לקראת החגים הגדולים, עולה שאלת הסליחה.
בקשת סליחה מהאל היא מוטיב מרכזי בתפילה.
ונאמר גם שסליחה בין אדם לחברו קודמת לבקשת סליחה כלפי האל.
האם אנחנו כמטפלים עוסקים בסליחה? סליחה לעצמנו ולאחרים היא משאת נפש. אי אפשר לסלוח לאחרים מבלי לסלוח לעצמנו.
סליחה היא השלמה והתפייסות עם קיומו של הצל-הרע הבלתי נמנע בנפשנו.
הנסיון להפטר מהחטא מתקיים בטקס 'תשליך' במוצאי ראש השנה, שבו משליכים כביכול את החטאים לים.
אבל זה לא מספיק. ואז מקריאים בתפילה את הטקס המזעזע של השלכת השעיר לעזאזל לתהום, כששעיר העזים המסכן הוא הקורבן לתוקפנות הציבורית שמושלכת עליו כמשלם, כביכול, על חטאינו.
אבל גם זה נסיון להיפטר מהחטא, וגם זה לא מספיק. ולא תהיה סליחה לפני קבלת החטא של עצמנו ולקיחת האחריות המלאה עליו.
המהלך לקראת הסליחה כולל בו את הווידוי. ביום כפורים התפילה כוללת בה רשימה ארוכה של וידוי על חטאים. הצבור עומד על רגליו , ואומר בקול רם – אבל אנחנו חטאנו, שיקרנו, הכּינו, לַצנו, בגדנו, שיחַתנו, ועוד ועוד. "ועל כל זה אלוה סליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו".
הווידוי בלשון רבים מכיל בו את ההכרה הנכונה שכולנו חוטאים ונושאים בנו צל כחלק טבעי של הנפש.
ההכרה הזו בלשון "אנחנו" מקלה על ההכרה בחטאינו ועל הווידוי. אבל גם מאפשרת להתחמק ממנה על ידי ההכללה הקולקטיבית.
מעניין שהיחיד שמתוודה בלשון יחיד ביום כפורים הוא הכהן הגדול. "וכך היה אומר: אנא ה'- חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, אני וביתי; אנא ה'--כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים, שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, אני וביתי: ככתוב בתורת משה עבדך 'כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם: מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו' " (ויקרא טז,ל).
צריך אדם להיות אדם גדול שעבר טקסי טהרה מיוחדים כדי להיות מסוגל להתוודות בפני כל הצבור בלשון יחיד. נציין שהוא מתוודה גם בשם בני ביתו, שאולי הם גם כל העם.
ואחרי כן היה מתקיים בבית המקדש טקס השלכת השעיר לעזזאל לתהום. שפרושו בעיני, אי יכולת לקחת אחריות מלאה על עצמנו, כשעדיין אין תהליכים אינדיבידואליים והכל מתרחש בתוך העצמי הקולקטיבי. העובדה שאת כל זה ממשיכים לקרוא ולומר בתפילת יום כפורים היא עדות לכך שהמנגנונים של השלכת האשמה והעונש על האחר ממשיכים להתקיים בכל עוצמתם בנפש הקולקטיבית.

וכדי שהסליחה תתקיים באמת מתבצע בתפילת יום כפורים ריטואל שחוזר על עצמו שבע פעמים, שבו קוראים את תפילת משה לאלוהים –
"ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה" (שמות ל"ד-ו' ז(.. ואז קוראים שלוש פעמים את סליחת האל: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
לריטואל החוזר על עצמו יש כוח סוגסטיבי עצום, וכיוון שהוא נעשה ברוב עם, בהשתתפות הקהל כולו, יש בו הטמעת סליחת האל וסליחת הקהל שמאפשרת לאדם לסלוח לעצמו.
נזכיר כאן שתפילת יום כפורים פותחת בריטואל של תפילת "כל נדרי" שקוראים שלוש פעמים.
בשני הריטואלים האלה יש ריכוך והתמרה של הסופר אגו.
כאן להבנתי הריטואל הקולקטיבי משמש את הקהל במובנו החיובי.

כיוון שהשפה מכילה בה את אמיתותיה, כמו בצימודי לשון אחרים נוכל למצוא גם כאן את הסליחה והיפוכה – החיסול – באותו שורש עצמו.
העדר סליחה פרושו להמשיך לשאת בתוכנו אנרגיה שלילית כעוסה ונוטרת, אנרגיה הרסנית, שיכולה לצאת נגד עצמנו ולחסל אותנו, או אנרגיה שלילית שמכוונת לחסל את הזולת.
ומחילה שמכילה חמלה עומדת כנגד היפוכה – לחימה. וגם מחלה.
החמלה מאפשרת סליחה והחלמה.

לאה גולדברג כותבת שיר סליחה בין בן לאם השב הביתה:
"לא זכאי, אף לא נקי כפים, / והלב לא חזר בתשובה – / ויכרע על הסף אפיים,/ וישכב ולקום לא אבה. / שבעתים מעלתי המעל, / שבעתים חיללתי השם, / ועדים השמים ממעל, / כי תמיד הייתי אשם // [...] רק האם נשאה את פניה / ופניה היו קורנים: / היינו הך אם צדיק או פושע, / ובלבד שחזרת בני". ('מוקדם ומאוחר'. עמ' 211).
הרי זו סליחת האם שאוהבת למרות הכל. זו סליחת הלב האוהב לעומת סליחת האב שהיא סליחה אחרת, סליחת החוק.
שני ממדים אלה של סליחת האם והאב באים לביטוי בציור של רמברנדט את שובו של הבן האובד. בציור זה הבן כורע על ברכי האב שידיו מונחות על גב הבן, ידו האחת גברית וגדולה וידו השניה צרה ונשית, כמי שמוחל בהיבט האבהי והאמהי שלו, הגברי והנשי כאחד. זו סליחה שמבטאת ריכוך ותמורה בעמדת הסופראגו המחמיר. הנחת הידיים של האב על הבן דומה להנחת הידיים של אב על בנו כשהוא מברך אותו.

אחת הדרכים בדרך לסליחה היא להיפרד מכעסי הנטירה בעזרת ביטויים בכתב. לכתוב את מכתב הכעס שלא יישלח, מכתב בוטה וישיר ללא מעצורים שממילא לא תשזפנו עין אדם זר. מכתב בו אדם מתוודע לעצמו את כל האמת של רגשותיו הקשים שלא יעז לשתף בהם אדם זר. לעתים גם לא את המטפל.
לאחרונה נדהמתי לגלות את הרעיון הזה (שכבר קראתי אודותיו לפני שנים רבות בכתב העת 'שיחות', וגם קפקא המציא אותו ב'מכתב לאבא' הידוע) אצל האדמור המופלא ר' קלונימוס מפיאסצ'נה, שחי בגטו וורשה ונספה בשואה, והשתמש בהנחיות לדמיון מודרך בתפילה ובעבודה עצמית לשפור המידות. הוא מדבר על 'גילוי הנפש' שהוא מחויבות של האדם להכיר את רגשותיו כפי שהם באמת, כי בלי גילוי הנפש אין עבודה רוחנית אמיתית. והוא מציע לתלמידיו לכתוב מכתבי כעס כאלה:
" ואם יש בקרבך שנאה כבושה על אחד מחבריך ורוצה אתה להסירה ולא תוכל... עשה זאת איפה, כתוב אליו מכתב, לא תשלחהו רק תטמנהו בצלחתך, וכן תזלזלהו בכל אשר שואף הנחש הכועס אשר בלבך. ואיזה ימים תקרא את המכתב בפיך, ותצייר לך שאתה עומד נגדו ואתה מחרפו בחירופים וגידופים אלו. אז אחר איזה ימים בטח יסור כעסך מלבך עליו, ואם בעל נפש אתה עוד תרוץ לפייסו". (חובת התלמידים עמ' צה).

יש הממהרים לסלוח. סליחה ללא תהליך של ביטוי העלבון והזעם ומאווי הלחימה בזולת – ללא המפגש האמיתי עם רגשות קשים אלה, ללא קבלתם וביטויים עד התפוגגותם - אינה סליחה באמת. אי אפשר לסלוח ללא הכרה בלגיטימציה של תחושת הפגיעה ובלגיטימציה של הדחף לפיצוי תוקפני ונקמני.
הכוונה ללגיטמציה שאינה כוללת את מימוש הדחפים האלה אלא את ההכרה בקיומם הבלתי נמנע ואת הכלתם.
סליחה מהירה מדי, ללא התהליך הכאוב הזה, מרוב רצון לסלוח, היא סליחה מדומה. היא חוסמת את התהליך האמיתי של הכרת וביטוי עצמנו ורגשותינו. היא דוחפת להתכחשות לעצמנו.
ובכלל, לא תמיד אפשר לסלוח ולא על הכל מותר, אפשרי וראוי לסלוח, יש חטאים שישארו לדראון עולם.
אבל סליחה, לעצמנו ולאחרים, שמתרחשת בזמן הנכון ולאחר תהליך עיבוד הפגיעה – תכופות תהליך של שנים רבות – מרפאת את הנפש.
אחת הדרכים לאפשר סליחה היא קבלת הצל הבלתי נמנע של נפשנו, כמו גם של הזולת.

ביהדות יש גישה שרואה ברצון להיות ללא כל חטא עמדת גאווה.
ככתוב בקוהלת, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא.
בברכת השחר אומרים "אלוהי נשמה טהורה שנתת בי". זו הכרה במקור הטהור שקיים ביסוד הנשמה. בטרם החטא או מעבר לחטא או למרות החטא.
והנה בימים אלה פורסם מכתב של זלדה, מתוך מכתב אישי שטרם פורסם עד כה ('הארץ'. 1.9.15):
"פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה 'להביט על עצמו בעיני השכנים ולא בעיני האינסוף'), ואין בזה ענווה כלל – כי אם רפיון ובריחה מעניין החיים שהיא כמדומני אחד מיסודות היהדות".

והנה שיר שקראתי בימים אלה, של המשורר הפולני המופלא צ'סלב מילוש:
""שמעתי את הקול הזה לעתים בחלום / וגם, מפליא עוד יותר, הבינותי בקרוב / את הצו או הקריאה שלא מעלמא הדין; // עוד מעט יום / עוד אחד / עשה את שתוכל" ( אור יום. תרגום דוד וינפלד. הוצאת חושן. עמ' 113).
מילוש אומר לנו שיש צו פנימי שמגיע מעולם אחר, עולם גבוה מאיתנו, שמגיע בחלום, שאומר: עשה את שתוכל.
לאמירה הזו משמעויות שמשתלבות זו בזו: עשה את שתוכל – התפייס וסלח. או: עשה את הטוב שתוכל כל עוד אפשר. וגם קבל שחלק גדול ממעשי העוול נגרמים לא מרוע מכוּון אלא מתוך שאנשים עושים מה שהם יכולים, ולעתים זה מעט מאד ושגוי מאד. אבל זה מה שהם יכולים.
אבל גם – שסליחה אולי פוטרת אותנו מהעוול של העבר, אבל לא מהמחויבות לעשות טוב ונכון ככל שנוכל בהווה ובעתיד.
והמשורר ת.ס. אליוט אומר: "החטא הוא כורח, אבל / הכל יבוא על תיקונו, / וכל דבר ודבר יבוא על תיקונו" (ארבעה קוורטטים. עמ' 52).




(עוד הרבה על נושא מורכב וחשוב זה, שלטעמי לא מקבל את מלוא היחס הראוי לו בפסיכותרפיה, כתבתי בספרי 'מסע הגיבור', בפרק שביעי: צל, חטא, אשמה, כפרה וחנינה).

עוד בבלוג של רות נצר

בעיצומו של חג החנוכה, חורף 2020, כתבתי: שעשית לאבותינו שעשית לאבותינו ולנו נסים ונפלאות בימים ההם...
בימים טרופים אלה ,כשמחייבים אותנו לא ללחוץ ידיים, לא להתחבק, לא להתנשק, לא לטפל בנכדים, לכלוא עצמנו בבתים,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גילה נויגילה נוי13/9/2015

תודה רבה. תודה רבה על הדברים היפים והמחכימים.

רציתי להוסיף כי קיימת במקורות תפיסה כי תשובה הינה שם כולל לתהליך של התפתחות האדם/ עולם, של התקרבות למקורו האלוהי (הספר "אורות התשובה" של הרב קוק נכתב מנקודת המבט הזו) כאשר התהליך הזה כרוך בתהליכים של אינדיבידואציה ויציאה מן העצמי הקולקטיבי.

מצרפת קישור לירמיהו לא:http://www.mechon-mamre.org/i/t/t1131.htm בו מדובר על התחדשות לאומית ואישית.

ההתחדשות כרוכה בתהליך של תשובה: "הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה, כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי. כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי, נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי, סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ; בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי, כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי".

מדובר על "ברית חדשה" שיכרות ה' עם העם:" הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם".

המציאות החדשה מתאפינת בכך ש:
"בַּיָּמִים הָהֵם--לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה. כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ, יָמוּת: כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו" בניגוד למצב העתיק בו בנים שילמו על חטאי אבותיהם, כפי הנראה משום שהאדם יתפס כאינדיבואל ולא כחלק משבט.

מאפין נוסף: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד"
בני האדם לא יהיו תלויים בלימוד ממקורות חיצוניים, כפי הנראה בשל כך שתהינה תודעות מפותחות וכל אדם ידע את ה' (יתחבר למציאות גבוהה) באופן אינדיוידואלי מתוך שורש נשמתו (מושג בחסידות).

לפי מקור זה (ונוספים) תהליך התשובה הוא תהליך התפתחות כללי, לאומי ואישי, הכרוך בספרציה-אידיבידואציה של הפרט, ויציאתו מהנפש הקולקטיבית.

שנה טובה!

סילביה איילוןסילביה איילון8/9/2015

תודה רבה. ממש מרגש ומחמם את הלב............. תודה רבה רבה

dvora ashkenazidvora ashkenazi6/9/2015

תודה. רות
תודה גדולה על כל הדברית שקיבצת והעלית.
שנה טובה