האם אנו מעבירים בירושה את ההשלכות הנפשיות של הטראומות שחווינו?
שפיות זמנית | 9/9/2015 | 4,716 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ההשפעה הבין-דורית ארוכת הטווח של חוויות טראומטיות, ובפרט אלו המהוות מרכיב מרכזי בנרטיב ההיסטורי והתרבותי של עם, מוכרת היטב בספרות המקצועית בכלל ומקבלת משקל לא מבוטל בשיח הטיפולי בישראל בפרט. עם זאת, ההסבר שניתן להעברה בין-דורית של טראומה עד היום התמקד באינטראקציות שבין דור ההורים לילדיהם, במסרים המודעים והלא-מודעים המועברים ובדפוסי התמודדות שנלמדים על-ידי דור ההמשך. כעת מתווספת להסבר זה האפשרות שתהליכים אפיגנטיים – תהליכים אשר משפיעים על האופן בו יבואו לידי ביטוי תכונות העוברות בירושה – מעורבים בהעברה בין-דורית של השלכות ההתמודדות עם הלחץ הנפשי שנגרם בעקבות טראומה.
מחקר חדש שהובילה ד"ר רחל יהודה בבית חולים הר-סיני בניו-יורק, מאפשר התפתחות ראשונה של הבנתנו את האופן הביולוגי שבו חוויה טראומטית קשה משפיעה על הדורות הבאים. המחקר ניתח הבדלים בשינויים אפיגנטיים בין קבוצה של ניצולי שואה (דור ראשון) וילדיהם, לבין קבוצת ביקורת של אנשים שאינם ניצולי שואה וילדיהם, ומצא כי קיימים שינויים אפיגנטיים הקשורים בטראומה. טראומה, ונסיבות סביבתיות ככלל, משפיעות על תכונות המועברות בירושה לא דרך שינוי של הד.נ.א עצמו, אלא דרך שינוי מאפיינים מסוימים של הגנים, כמו מידת הדומיננטיות שלהם, הסיכוי והאופן בו יבואו לידי ביטוי. בכתבה שפורסמה בנושא בגארדיאן, אמרה ד"ר יהודה כי היא רואה בממצאי המחקר הזדמנות ללמוד על האופן בו אנו מסתגלים לסביבתנו וכיצד אנו יכולים להעביר הלאה גם חוסן.
נושא זה עדיין שנוי מאד במחלוקת אך כבר מעורר שאלות רבות, הן בהקשר של השפעת נסיבות חיינו והתמודדותנו איתן על גורמי פגיעות וחוסן בדור ההמשך, והן בהקשר הרחב יותר של השפעות תורשה מול סביבה – שאינן נתפסות עוד כנפרדות כל-כך כבעבר.
