פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כולנו עוסקים במות, או שלא.

כולנו עוסקים במות, או שלא.

פרופ. עמיה ליבליך | 5/2/2011 | הרשמו כמנויים

לטיסתי לפריז לחופשת הסמסטר תכננתי לקחת אתי את ספרו החדש יחסית של נתן שחם "לוח חלק". אני הרי חוקרת קיבוצים, והנה תוספת למאגר שלי. אולם, כידוע, בימים אלה קונה נכנס לחנות הספרים, וברצותו לקנות ספר, מציעים לו במחיר נמוך יותר ארבעה. אני מיהרתי לדרכי, אולם המוכרת הפטירה "לא חבל?" והחזירה אותי למדפי החנות. בחיפזון בחרתי ספר ילדים לנכדתי, ועוד –בזכות ציור עירום ידוע של מודליאני - נפלה עיני על ספר של פיליפ רות שלא קראתי "החיה הגוועת", ואז עמדתי תמהה מה עוד אקח. ניגשה אלי זבנית שנייה והצביעה על ספר עב כרס של אופיר טושה גפלה "ביום שהמוסיקה מתה", ובפיה המלצה חמה.
"לא קראת עדיין," אמרה כמגלה חור פרוץ בהשכלתי הספרותית.
"אולי בגלל שאת שמו אינני מסוגלת לזכור" עניתי, ושמחתי לראות שהגענו למספר ארבע ואוכל לחסל את החשבון ולצאת מהחנות ברכוש גדול.
וכך קרה שלנסיעתי הקצרה התלוו אלי שלושה ספרים, ולתדהמתי גיליתי כי כולם עוסקים בנושא אחד – סוף החיים ומקומו בחיינו. שלושתם כתובים בגוף ראשון מנקודת מבטו של מספר דימיוני שמוצאו החלקי הוא, כמצופה, באוטוביוגרפיה האישית שלהם.
ספרו של פיליפ רות הוא הפיוטי ביניהם. המספר הוא ידוען תרבותי, מבקר ספרותי בעל תכניות טלויזיה ורדיו משלו, המרצה במכללה יוקרתית על ביקורת הספרות. בנקודת המוצא של הסיפור הוא בן 70, אך ראשיתה של העלילה לפני שמונה שנים. כך או כך הוא רואה עצמו כזקן הנאחז בכל אונו בחיים החומקים ממנו. החיים, אליבא דרות, הם יצר המין וחיי המין שממשיכים להסעיר אותו ולהוביל את מחשבותיו והתנהגותו. בספר הלוהט – כפי שהוא מכונה על כריכתו - מתוארת אהבתו העזה לקונסואלה, תלמידתו לשעבר, בת 24 בסך הכל. הבדלי הגיל הגדולים בין השניים מובלטים בכל עמוד שבספר. (הדיאלוג עם "לוליטה" של נבוקוב ברור כמובן.) הרומן הנועז ביניהם נקטע אחרי שנה וחצי ביוזמת הצעירה, ובעקבות כך מתוארת תקופה ארוכה של סבל קשה של המספר מיסורי אהבתו הדחוייה. מתחת לפני השטח אורבת הידיעה כי ימיו מתקצרים, והסיכוי למצוא אהבה כה מושלמת שוב אינו רב. הוא מודע להיזדקנות של גופו, לעובדה שהוא עדיין מושך נשים צעירות בעיקר בזכות מעמדו. אפשר לומר כי בתודעתו הוא כבר עם רגל אחת בקבר.
והנה, ביום בהיר אחד אחרי שש שנות שתיקה, מתקשרת אליו אהובתו הצעירה ומבקשת לבקרו בדחיפות עקב משבר קשה שפקד אותה. היא מספרת שאובחן אצלה סרטן השד, היא כבר איבדה את שערה המפואר ועומדת בפני כריתה. עתה היא מבקשת מהמאהב המסור המבוגר שלה שיצלם אותה בעירום כדי שתדע כיצד היה נראה גופה בכל תפארתו.
סיפור מסעיר זה נוגע במקריות המות. בעוד שהמספר היה אמור באופן נורמלי למות לפני הצעירה במלוא פריחתה, מהתל הגורל וקובע להפך. עתה משמש הזקן מקור תמיכה לצעירה, המתחננת שיספר לה על יופיו של הגוף שלה מפעם. בעוד שההבטחה על הכריכה מתייחסת לסצינות המיניות המרובות בספר, הכתובות בכישרון אדיר, לדעתי זהו סיפור דווקא על האימפרמננטיות שבחיינו, על הסוף המפתיע בעיתויו, אם לא בעצם הופעתו.

בשאלה זו בדיוק עוסק הרומן של גפלה, המתאר את חייה של אשה בחברה בידיונית שבה יודעים כל האזרחים מראש מתי ימותו, ורק המספרת במקרה מקבלת במשרד מירשם התושבים "פתק לבן", שאין בו תאריך יעד שכזה, המגלה לה מתי תמות. מה ההשפעה של ידיעה מדויקת כזו על אורח חייהם של הגיבורים בספר, ומהי ההשפעה של אי הידיעה? אמה של המספרת, למשל, נרגעה מיום שנודע לה על מועדי מותם הצפוי של כל אהוביה, שכן ידעה כי בינתיים לא יאונה להם כל רע. אי הידיעה של המספרת הוא דווקא מה שמלחיץ אותה. כשהיא הולכת לייעוץ פסיכולוגי בעניין זה, אומרת לה המטפלת, המשמיעה מטרונום כל העת בביתה, כי רוב האנשים הולכים באטמי אוזניים כל חייהם, מסרבים להקשיב למטרונום הפועם. כאשר הם מזדקנים, כמו פיליפ רות בסיפורו, הם לעיתים מתחילים לשמוע אותו בעוצמה רבה מדי. זוהי התייחסות באנאלית, תאמרו, ואכן גם המספרת אינה חוזרת לחדר טיפולים זה... אולם כמובן התייחסות הומוריסטית ובאנאלית אינה פוטרת אותנו מרצינות העניין, שנידון על ידי כל הדתות והשקפות העולם בהרחבה. בספר של גפלה מוביל אותו עניין עלילה מסובכת ומצחיקה, שזורה לחלוטין בתרבות של המוסיקה הקלה, באמצעות שמות שירים וציטוטי שורות, שלצערי לא יכולתי לרדת לסוף עולם האסוציאציות הנלווה אליהם. את השורה של דון מקלין "ביום שהמוסיקה מתה"
"Something touched me deep inside/ the day the music died"
גם אני מכירה – אבל בגלל בורותי היחסית בתרבות הפופ האנגלו-אמריקאי ודאי לא הייתי הקוראת הנכונה לספר מקורי זה.

השלישי בין ספרי, זה של נתן שחם, היה הקרוב לי ביותר. הוא אכן נכתב על ידי אדם בא בימים, אך שותף לי בהרבה רבדים של תרבותנו, ויכולתי להבין את דבריו עד תומם. נושאו של הרומן כפול: מותה המתקרב של אשת המספר, בהירה, אחרי שנפגעה בתאונת דרכים וסבלה במשך חודשים ארוכים מפגיעה מוחית מתעתעת מחד גיסא, ומותו של הקיבוץ השיתופי העובר תהליכי "שינוי" או הפרטה, מאידך גיסא. המספר הוא צייר קשיש חבר קיבוץ, הנדרש בפעם הראשונה בחייו במישרין להרוויח את לחמו על ידי מכירת עבודותיו. בלחץ הצעירים, מתקדמת ההפרטה בצעדי ענק בישוב בו הוא חי, וידיו קצרו מלעצור את התהליך האומלל בעיניו, תהליך ששם לאל את כל הערכים בהם האמין ולאורם חי. בעודו מבקר את אשתו כל יום פעמים אחדות בבית הסיעודי בו היא מטופלת בנאמנות בקיבוץ (הבריאות לא הופרטה בינתיים!), הוא מנסה להסתיר ממנה את הרס הרעיון השיתופי בו האמינה אף יותר ממנו. אך ככל שמצבה מידרדר, היא מהווה ראי לתהליך המקביל העובר על הקולקטיב. כך, בנפשה המעורערת היא מחפשת אחרי הבת שהפילה אחרי חמישה חודשי היריון לפני שנים רבות, ומסרבת להתנחם על היעדרה. בחיפושיה אחר הילדה, או אולי קברה, בשדות המשק מצאה את מותה בתוך שלולית של מים מורעלים בבריכת דגים מתרוקנת. "בהירה הלכה לעולמה בשבוע שבו נסגר חדר האוכל", אומר המספר. אך בעוד שמותה של האשה הוא סופי ומוחלט, אולי מותו של הקיבוץ הישן, מרמז שחם, איננו מות אלא לידה מחדש.
אובדן השד הנפלא ביופיו, הפסקת המוסיקה, סגירת חדר אוכל, כל סופר וסמליו. כולנו עוסקים במוות, או שלא. חשבתי שזו תהיה רשימה קלילה על נושא כבד, אבל אינני בטוחה שהיא "יצאה לי" כל כך קלילה ועמכם הסליחה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

משהו התחיל מדגדג לי לכתוב כאן בזמן נהיגה, או ליתר דיוק פקקי התנועה, בין יפו למרכז תל אביב במוצ"ש הדחוס,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יגאל בן חייםיגאל בן חיים19/2/2011

קבוץ נהדר ואכזר (פלטונוב). הי עמיה והקוראים,אני מצטרף בחום להמלצה על ספרו של נתן שחם(אותו הכרתי אישית בחיבה רבה בבחינת מגע אישי עם חוכמת זיקני השבט שהולכים וכלים מעולמנו),אכן אין כמו היכולת הספרותית לתאר ברגישות פניני לשון תקופה הסטורית חד פעמית ואולי אף להשליך נבואה מסוימת על העתיד המתחדש שכבר איננו קבוץ. באותה נשימה אפשר להזכיר את ספרה החדש של יעל שניר בת קבוץ יחיעם,והספר החביב עלי במיוחד "שבעה "של אברהם בלבן שתופש באופן עמוק כלכך אותו עולם קבוצי נהדר ואכזר כל כך שהגיע אל קצה דרכו ,נדמה לי שגם ספרך "קבוץ מקום" מבית השיטה עוסק לא מעט במשקל וגובה החזון האוטופי שבדרכו אל ההגשמה הקסומה(אולי המושלמת מידי ולכן לא ניתנת להשגה) היה נזקק לסוג של אכזריות .באותה נשימה אפשר להמליץ על סופר רוסי נדיר אנדריי פלטונוב וספריו "בעולם אכזר ונהדר" ו"מוסקבה המאושרת",כיצד ממעמקי התום האוטופי והאופל הסוביטי סטליניסטי הצליח פלטונוב (שהיה מבני המהפכה הקומוניסטית)לתאר את עומק הנהדר והאכזר שטמון בבבריאת עולם המהפכה ועוד להשאר בחיים(בימיו של סטלין לבקר זה לא היה ענין של מה בכך),אכן סופר מיוחד.

daniel beckerdaniel becker9/2/2011

הסתכלות מעט אחרת על "החיה הגוועת". לעמיה שלום
נראה לי כי על פי העלילה הרומן נפסק מיוזמתו של המרצה המתבגר וזאת כי הוא מגיע לפתח ביתה לצורך הכרה עם הוריה של הסטודנטית אשר אין לה בעיה עם פער הגילים. למרצה אשר הקרבה למוות מומחשת לו בספר באלף ואחד דרכים יש קושי עם פער הגילים ולכן הוא מתחמק ולא בא למפגש עם הוריה וקשר ניתק.
האפשרות לקשר מחודש היא כאשר הכבר לא סטודנטית לוקה בסרטן ואז הם בעצם שניהם בקרבת המוות באותו "קו", מה שהיה תמיד נכון - אבל עכשיו זה מוחשי, ולכן הקשר מתאפשר מצידו של המרצה.
אני חושב שהספר מעבר לכ מיני פגמים קטנים הוא חכם מאוד באמירה , כמו כל הספרים האחרונים של פיליף רות אשר בגרותו רק מוכיחה את החוכמה שבגיל.
דני בקר

נוחי טל-שטריתנוחי טל-שטרית9/2/2011

בשורה - טוב או רע ?. עמיה,
תודה על המאמר בנושא חשוב הנוגע בכולנו - בנו עצמנו ובשרנו, בקרובינו.
פגשתי בו בדיוק בעת הכנות לקראת הרצאה בנושא זה של "האם מותר לגלות לחולה סופני את מצבו?"
ועם הרחבת שאלת הבשורה לתחום שלפני הקצה, זה של בשורה על מחלה עימה חיים עוד דרך ארוכה עד לקצה..
בזכות איזכורך, ספרו של גפלה ודאי יתרום.
קלילה או לא... כמו החיים - גם וגם.
שוב תודה לך,
נוחי