מוסיקה שמיימית מאת לואיז גליק, כלת פרס נובל לספרות 2020

פרופ. עמיה ליבליך | 9/10/2020 | הרשמו כמנויים

תרגמתי שיר נפלא של המשוררת, שעד היום לא היכרתי אותה. התרגום ודאי לא מושלם, אבל תחפשו את השיר באנגלית:

Celestial Music by Louise Gluk

חברתי הטובה עדיין מאמינה בשמיים

היא איננה טיפשה, אך עם כל מה שהיא יודעת, היא ממש משוחחת עם אלוהים

היא חושבת שיש מי שמקשיב לה בשמיים

על פני האדמה היא מאוד יעילה

גם אמיצה; מסוגלת לעמוד בתלאות.

מצאנו חגב מת על השביל, נמלים רעבות זחלו על גופו.

אני תמיד נרעשת מאסונות, תמיד מתאמצת להתנגד בחיות.

אבל גם פחדנית, ממהרת לעצום את עיני.

ואילו חברתי מסוגלת להתבונן, לתת לדברים להתרחש

בדרך הטבע. למעני התערבה:

הברישה הצידה כמה נמלים מעל הגופה השסועה, והניחה אותה

בצד הדרך.

חברתי אומרת שאני עוצמת את עיני שלא אראה את אלוהים, ואין דבר אחר שיכול להסביר

את הצורה בה אני דוחה את המציאות. היא אומרת שאני כמו ילדה

מסתירה את ראשי בכרית

כדי לא לראות, הילדה שאומרת לעצמה:

האור הזה עושה אותי עצובה.

חברתי היא כמו אם, סבלנית, משדלת אותי

להעיר את המבוגרת בתוכי, את האישה האמיצה, כמותה.

בחלומותי, חברתי מוכיחה אותי. אנחנו צועדות

על אותה דרך, אלא שעכשיו חורף;

היא מספרת לי שמי שאוהב את העולם שומע מוסיקה שמיימית.

הביטי למעלה, היא אומרת. כשאני מסתכלת למעלה – שום דבר.

רק עננים, שלג, איזה דבר לבן בתוך העצים

כמו כלות מזנקות מגובה רב.

אז אני מפחדת לשלומה , אני רואה אותה

לכודה ברשת שמישהו השליך בזדון על פני האדמה.

במציאות, אנו יושבות לצד אותו שביל, מתבוננות בשקיעה.

השקט מופר מפעם לפעם על ידי קריאת הציפור.

זהו הרגע אותו אנו מנסות להסביר. העובדה

שאנו מקבלות את המוות, מקבלות את הבדידות.

חברתי מציירת מעגל בעפר, בתוכו נח החגב בלי לזוז.

תמיד היא מנסה ליצור דבר שלם, דבר יפה, דימוי

שיש לו חיים גם מעבר לה.

אנחנו שקטות מאוד. כמה שלווה יש בישיבה זו, בלי מילים. היצירה

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הושלמה, הדרך מחשיכה לפתע, האויר

מצטנן, פה ושם נראה הבזק אור על סלעים –

זו הדממה ששתינו אוהבות.

אהבת הצורה היא אהבה של הסוף.

--