פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אנוכי במזרח וליבי וראשי בסוף מערב

אנוכי במזרח וליבי וראשי בסוף מערב

ארנון רולניק | 29/5/2015 | הרשמו כמנויים

לפני זמן מה החלטתי לטייל. היו לי תקוות גם להתנתק.
טוב , לא ממש
פשוט לסוע למזרח.
לא עשיתי טרקים בנפאל
וגם לא נכנסתי למנזרים בהודו.
פשוט תכננתי לחצות את ויטנאם לאורכה ולרחובה ולהציץ קצת לקמבודיה.
נסיעותי לחול בעבר היו לארצות מערביות, לעיתים קרובות לכנסים או השתלמויות מקצועיות. והפעם חשבתי שתהיה זו נסיעה מיוחדת. נסיעה של התנתקות
.
שהרי אולי יותר מהכל, הנסיעה למזרח מתקשרת לשקט להכרת מציאות אחרת, חופש מהחשיבה הרגילה, חופש משמיעה רצופה של חדשות . באחת - התנתקות. בדרום מזרח אסיה הרי ניתן לפגוש את ההינדואיזים ואת הבודהיזים על כל צעד ושעל ויש שם ללא ספק הזמנה להקטין את הסבל על ידי השתחררות מן ההשתוקקות: דחייתה, ביטולה והתנתקות מהאחיזה.

האמת היא שראיתי שם לא מעט סבל ואפשר היה לכתוב על עמים אלו ועל עניים, אפשר לכתוב על מלחמות אזרחים קשות שעברו דווקא עמים האמונים על מסורות מזרחיות.

אלא שאני רוצה לספר על הקושי. הקושי להתנתק. להתנתק מהעבודה, מהפסיכולוגיה, מהקליניקה.
אודה על האמת הפסיכולוגיה היא תחביב עבורי, כן גם פרנסה, אבל קודם כל יש ביחסי לפסיכולוגיה אהבה, ואולי אפילו תאווה. אני חושב פסיכולוגיה, נושם אינטראקציות, וקורא לא מעט . אני חי את החידושים בתחום, ונושם תאוריות מעודכנות. אני מאזין נלהב של ביוגרפיות ובעיקר של אוטוביוגרפיות שם נדמה לי אני יכול ללמוד על הסובייקטיביות של אנשים ועל תפיסת עולמם.

כך שההתנתקות צפויה היתה להיות לא קלה. למה לעזוב את עניני העבודה אם הם מספקים, מסקרנים ומלמדים?
יתרה מזו, אני בחרתי שהקליניקה תהיה צמודה לביתי. אינני נוסע לעבודה ואינני חוזר הביתה. עניני הטיפול, המטופלים, והמטפלים שעובדים עימי נכנסים ויוצאים אל חיי, ואל ביתי שלא "בשעות העבודה".
ןכן, לא אחדש דבר כשאזכיר את תרומתה של הטכנולוגיה שגורמת לאיבוד מוחלט של הגבולות בין הפרטי לציבורי, בין רגעי הפנאי לדרישות העבודה.

ובכל זאת היתה לי תקווה או פנטזיה להניח את עניני הקליניקה. ידעתי שאוכל לסמוך על המטפלים שעובדים עימי. ושמטופלי יחזיקו מעמד.
יתרה מזאת נסעתי עם חברים שקרבתנו גדולה ונעים לי איתם ביחד תכננו להתחיל בהאנוי בעלת הניחוח הצרפתי וסביבותיה, דרך דנאנג והואה,אל סייגון ואזור הדלתא הפורה הסמוך אליה ולסיום הטיול תכננו להגיע אל מקדשי אנגקור בקמבודיה הנחשבים לפלא השמיני של העולם – אך כאמור התקווה היתה גם לחוויה של התנתקות.

נופים ביום - EABCT בלילה

אחת הסיבות שבגללן היה לי קשה להתנתק קשורה בכנס. כנס ה EABCT – מפגש שנתי של כל האגודות הארופאיות העוסקות בטיפול קוגניטיבי והתנהגותי. כנס כזה נערך כל שנה ואכן זכיתי כבר להיות במספר ערים יפות במסגרת הגעתי לכנסים אלו. הפעם הכנס יתקיים בירושלים ואין זה סוד שרבים מאיתנו מתפללים שלא יהיה מתח באזור ושיגיעו מה יותר פסיכותרפיסטים לכנס.
יחד עם כמה מעמיתי הכנו לפני נסיעתי כמה תקצירים והייתי משוכנע שבזאת הסתיימה עבודתי ביחס לכנס.

אלא שכאן השתלטה עלי אהבתי לתחום: ומצאתי את עצמי מוסיף עוד עבודות לכנס זה. על הגישה הפסיכופיזיולוגית בטיפול. על הצורך בעמדה האינטגרטיבית ועל הפיתוחים הקשורים במשיכה שלי לטכנולוגיה.

זה התחיל ב SAPA, מקום יפהפה בצפון ויטנאם, בבוקר שקעתי לתוך המראות. הלילה הוקדש להצעת מושב בו נציג את היתרונות של הוספת כלים פסיכופיזיולוגים לתוך הפסיכותרפיה. בוער בעצמותי לתאר כיצד טיפול פסיכולוגי יכול להיות מועצם כאשר מצרפים עוד מראה המשקפת את התגובות הגופניות לתכני הטיפול.


האנוי הצפופה עם רוכבי הווספות שלה לא יכלה להוות תחרות לצורך לכתוב על הגישה האינטגרטיבית של וואכטל ועל היכולת לשלב חשיבה אינטרסוביקטיבית עם התערבויות התנהגותיות. חביבות עלי הצעותיו של מטפל דינמי זה היודע להשתמש באלמנטים התנהגותיים כדי להפוך את הטיפול לחוויתי יותר.


מפרץ האלונג וההפלגה הלילית בתוכו בין איים קטנים הצומחים להם בתוך מים כחולים איפשר להתנתק לרגע עד שבסייגון השתלט הרצון לכתוב על דרכים חדשות לטיפול ב ADHD. לא קל היה לראות את מוזיאון המלחמה בבוקר ולכתוב על מיינדפולנס בלילה אבל זה היה חזק ממני.

הגישה המאחדת – של בארלו השתלטה על עיר חוף בשם הואה משם דאגנו ידידי יששכר עשת ואני, לנסות לקיים מושב יחד עם דיויד בארלו שפיתח גישה המאחדת את ההתערבויות הטיפוליות השונות.

הדלתא של המקונג יחד עם המלון החביב בו שהינו איפשר רחצה בברכה בבוקר וכתיבה של סימפוזיון על בעיות רפואיות לא מוסברות. רציתי להדגים את ההתערבויות השונות בהן אנו משתמשים CBT, היפנוזה, EMDR וכמובן ביופידבק.

התכתבות עם Mark Schwartz שעורך זה שלשים שנה את ה Biofeedback – a practioner guide ליוותה את ההפלגה מויטנאם לקמבודיה. שמחתי מאוד שהסכים לכבד את כולנו ולבוא לכנס זה ולהציג בו בשני מושבים.

פנום פן בקמבודיה יחד עם Siem Riep ומקדשיה העתיקים הולידו רצון לתאר 30 שנה של עבודה משותפת עם קולגה בלונדון בה אנו משלבים טכנולוגיה עם פסיכותרפיה.

גם מקומן של הגישות החדשות (הגל השלישי של ה CBT) לא נפקד. סוף הטיול וימי המנוחה ב צ'אנגמאי בתאילנד הולידו עבודות על reparenting בטיפול(מעולם ה סכמה תרפיה) , על ויסות עצמי וולידציה (מעולם ה DBT ) וכמובן גם על mindfulness.

על psychological detachment

בשנים האחרונות מתקיים מחקר ענף על מה ש Sonnentag, קורית psychological detachment מעבודה . היתה זו דווקא קבוצה של חוקרים ישראלים שהיתה ראשונה לעסוק בחשיבות של הפוגה וחופשה ממקום העבודה. עציוני, עדן וווסטמן כתבו לא מעט על ,פסק זמן' ממערך התפקיד, שנקרא סביבת העבודה ומלחצים הקשורים למערך תפקידי זה. טענתם המרכזית היא כי להפוגה ממקום העבודה, יש השפעה מועילה על ה well being של הפרט, ההשערה הנה פשוטה וישירה: מנוחה וחידוש הקשר עם המשפחה והחברים, מובילים את הפרט לחידוש ואיסוף משאבים פיסיים ומנטליים.
במחקר שפורסם לפני כשלוש שנים (דווקא על ידי חוקרים מפקיסטן) נדונה השאלה מי הם האנשים שמצליחים להתנתק מהעבודה כשהם מחוץ למסגרת העבודה והתשובה שנמצאה היא שאלו שאינם מתנתקים הם יותר נוירוטים לעומת אלו שמצליחים להתנתק שהם יותר אקסטרוברטים ובעלי ציון גבוה יותר בשני משתנים נוספים משאלון ה big 5 (agreeableness and conscientiousness). מאמר זה תואם,אם כן את הגישה שחוסר יכולת להתנתק מהעבודה מצביע על בעיתיות.

כמה מילים על החדווה בעבודה.

אז הנה כתב ההגנה לכך שלקחתי את עבודתי לתוך הטיול למזרח: אתחיל בכך שאכפור בתפיסה שהעבודה היא משהו שצריך להתנתק ממנו. זהו חלק מתפיסה ישנה שהעבודה הנה דבר שאנו סובלים ממנו. המחשבה הרווחת היא שאנו עובדים רק בשביל הפרנסה . זוהי כנראה טעות גדולה. דן אריאלי באחת מהרצאותיו מספר על חברת היטק גדולה שעבדה בלחץ גדול על פרוייקט חשוב. אנשים נדרשו לעבוד שעות רבות מחוץ לשעת העבודה והיו ללא ספק בעומס ובמתח. אלא שהפאנץ ליין הוא שונה: בשל סיבות שונות החליט בעל החברה לבטל את הפרוייקט. האנשים חזרו לעבוד בשעות נורמאליות והעומס ירד מכתפיהם. והנה – כך מספר דן אריאלי – אפשר היה לצפות שהתקופה החדשה תתפס על ידי העובדים כתקופה טובה.
באופן מפתיע (או לא) הסתבר כי מוראל העובדים היה יותר גבוה דווקא בתקופת העומס. ההסבר כמובן מכניס לתמונה מונחים מתחום הפסיכולוגיה החיובית. על הצורך במשמעות, ועל חויית ה Flow.
מונח זה נטבע על יד אותו פסיכולוג שאת שמו אנו בקושי יודעים לבטא ( Mihaly Csikszentmihalyi ) האומר שכאשר אדם עסוק במה שגורם לו סיפוק, ואשר הולם את כישרונותיו ונטיותיו הוא חווה "זרימה" (FLOW). באופן מפתיע נמצא כי חווית ה"זרימה" קורית לעיתם קרובות יותר בעבודה מאשר בשעות הפנאי. כך Flow הוא במידה מסויימת קונצפט המנוגד לפנטזיית ההתנתקות.

וכך אומר Mihaly Csikszentmihalyi : "בניגוד לסברה הרגילה, הרגעים הכי טובים בחיינו לא מתרחשים בעתות של חוסר פעילות, פתיחות ושלווה - אף שגם חוויות כאלה עשויות להיות מהנות, אם עבדנו קשה להשיגן. הרגעים הטובים ביותר מתרחשים בדרך כלל כשהגוף והנפש שלנו נמתחים עד קצה יכולתם במאמץ שנובע מרצוננו החופשי להשלים מלאכה קשה ורבת ערך. חוויה מיטבית, אפוא, היא משהו שאנו עושים. עבור ילדה זה עשוי להיות הנחה באצבעות רועדות את הקובייה האחרונה במגדל שבנתה, שגובהו רב מכל מגדל שבנתה עד כה; עבור שחיין, זה עשוי להיות הניסיון לשבור שיא; עבור כנר זהו ביצוע מושלם של יצירה מוזיקלית מורכבת. לכל אדם יש אלפי אפשרויות, אתגרים המובילים לצמיחה"



סיכום

שיתפתי אתכם במסע. לא רק מסע פיזי במזרח אלא גם מסע לדיאלוג הפנימי בין הרצון להתנתק לבין המשיכה להתחבר. אז כן – לא ממש התנתקתי: בבקרים חוויתי את המזרח ובלילות שלחתי יחד עם עמיתי תקצירים למערב.מה שמחזיר אותנו לכותרת הפוסט הזה שהיא כמובן פארפראזה ליהודה הלוי הכותב " ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"


עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילנה סטרליןאילנה סטרלין7/6/2015

איש איש וצרכיו... תודה שאתה מעלה את ההגיגים האלה. הנטייה להכניס את הדברים למה נכון יותר או מה טוב יותר או מה מעיד על נוירוטיות, ומה מעיד על בריאות נפשית, מוטעית לדעתי. חופשה טובה היא זו שיש לך את האפשרות לבחור. זוהי כנראה המנוחה הנכונה..לקום כל בוקר ולבחור מה מתאים לך בכול רגע. לפעמים ההתנתקות כמו זו שתיארת, מחברת למקום יצירתי שמוליד כתיבה ומחשבות שהזמן הפנוי מאפשר לשקוע בהן, לדבר אותן, ולכתוב ....

נעמי טאוברנעמי טאובר31/5/2015

מקסים! רק שנראה שהנופים, המראות והכיף שבנסיעה -דומה שהטעינו. אותך באנרגיה שהבאת למושא אהבתך... מזכיר לי את מילותיה של זלדה " הלא גיליתי כבר שמחשבתי נושאת אל ארמוניה, את מראה עיני, כאותה ציפור שנושאת במקורה קש נוצות וסחי לבדק הקן"...
אולי מה שצריך זה לא התנתקות אלא מימד של שינוי ורעננות שמפגשים חדשים מביאים?