פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין דגניה לגוגל. בין הסרט התאומות לבין הסרט היא – על עבר ועתיד, על זכרון קולקטיבי ועל עתיד חברתי

בין דגניה לגוגל. בין הסרט "התאומות" לבין הסרט "היא" – על עבר ועתיד, על זכרון קולקטיבי ועל עתיד חברתי

ארנון רולניק | 25/12/2014 | הרשמו כמנויים

לאחרונה, הזדמנו כמה מאנשי הקליניקה שלי ועוד חברים, לסינמטק ת"א. מאורע נדיר לכשעצמו. בצרוף מקרים לא שגרתי הוזמנו לצפות בשעות הבוקר המאוחרות בהקרנת בכורה של הסרט "תאומות" של יהודה יניב ובשעות הצהריים נרשמנו לאירוע של המכון הפסיכואנליטי שעסק בסרט "היא" ובהתרשמותה של אילני קוגן מסרט זה.

נודה על האמת לא באנו לסרט הראשון עם ציפיות גדולות. מה כבר אפשר לצפות מסרט שהפרומו שלו היה " סרט אישי ואנושי על שתי נשים בנות 90, דיתה פרח ושיה בן-נון, תאומות זהות שנולדו בדגניה א' להורים ממקימי אם הקבוצות". באנו בעיקר בשל ההערכה וחיבה לבמאי הסרט יהודה יניב, שהוא רב מעש ויצירה בתחום הסרטים הדוקומנטרים.

לסרט השני היתה הילה רחבה יותר. ראשית מדובר בסרט מודרני שעוסק בעתיד הקשרים הבין אישים, שנית מדובר בארוע שאורגן על ידי החברה הפסיכואנליטית והיה לנו עניין לשמוע את דבריה של אילני קוגן על הסרט.
מה שלא ידענו הוא כי שלוב מיקרי זה של שני סרטים המוקרנים בזה אחר זה בסינמטק יגע בנפשותינו באופן שהביא לכתיבת פוסט זה.

מה עשה זאת? לכאורה שוב הרקע הקיבוצי שלנו. דגניה, עין שמר, דיתה פרח מקיבוץ בית השיטה ושיה בן-נון מקיבוץ מעגן מיכאל. או אולי ההרואיות של הסיפורים הכרוכים במשפחותיהן של שתי נשים אלו (טרומפלדור היה ידיד המשפחה, בעליהם התפרסמו כמפקדים נועזים בים). או אולי היה זה העיסוק בריקוד, ובמוזיאון הפלמח שהפעיל אותנו? אלא שגם היושבים לצידנו שגדלו כל אחד ברקע התפתחותי ומקצועי שונה ישבו מעל שעה וחצי באולם והתרגשו מהסרט.

בתמליל של הסרט בקולה הנעים של חיה יניב נאמר "נראה, שהזיכרון הפרטי של התאומות הפך עם הזמן לזיכרון המשותף לכל מי שחי אז בארץ הזאת". ואכן הצליח יהודה יניב בעדינות רבה לספר סיפור שהוא במידה רבה שייך לכל אחד מאיתנו .

הלא מודע הקולקטיבי והלא מודע החברתי

מה הדבר המשותף שהשאיר אותנו נרגשים ונפעמים מהסרט?
משה האוזמן ידידי, אנליטיקאי יונגיאני מדבר על "הלא מודע הקולקטיבי" שהוא אוצר החוויות שהצטברו בדורות, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. והם מושרשים באדם כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת, בהתאם לתרבות ולמורשת שבהן נולד. האם יסכים יונג שנגייס מושג זה להסברת החוויה המשותפת של רבים מהנוכחים בסרט התאומות?
או שמא הצליח יהודה יניב ברגישות רבה לגעת ב "לא מודע החברתי" . חיים ויינברג, הוציא לאחרונה ספר(יחד עם ארל הופר) שזה עתה גם תורגם לעברית שעוסק בנושא זה. במבוא לספר נכתב כי מושג זה עוסק בהיבטים של "התרבות בה אנו חיים ושאיננו מודעים לה. מושג זה מתקשר למיתוסים, חרדות לאומיות, זכרון קולקטיבי, ביטויי לשון, שפה ועוד הרבה גורמים נסתרים שיש להם השפעה על התנהגותם של אזרחי ואזרחיות המדינה או התרבות המסויימת."

איני יודע אם האנליטיקאים הקבוצתיים שטורחים בנושא זה יסכימו עימנו, אבל נראה היה שהאנשים שנכחו בסרט זה התרגשו כמונו.

ועוד על התאומות

שתי התאומות בנות התשעים, עוררו בי שמחה והתפעלות גדולה. האנרגיה שהן משדרות, העצמאות המחשבתית שלהן, היכולת להסתכל על חייהן ברטרוספקט שיש בו שלוב של שמחה על שהושג והשלמה עם מה שלא הושג – הוא מרשים ומעורר השתאות.

יהודה אינו פסיכולוג, והוא אינו חוקר בדיאלוג הפנימי של דיתה ושיה, בחווית התאומות הזהה, בקשריהן עם הוריהן, עם בעליהן, ילדיהן ונכדיהן. גם בהזדקנות אין עיסוק רב מידי. ובכל זאת היו אלו 90 דקות שאפשרו לנו להכיר את החלק החי המקורי ואולי גם העקשן של שתי נשים ומבלי לעשות עימן "שיחות נפש" מצאנו את עצמנו מכירים שתי נשים מרשימות שאינן מדקלמות את "המניפסט הקומוניסטי" וגם לא את מגילת העצמאות. דיתה ושיה שבו את לב הקהל דווקא בזכות אישיותן, והבימוי העדין של יהודה יניב אליו עוד נחזור בהמשך.

הסרט "היא" ועתידנו

פחות משעה לאחר סרטו של יהודה יניב הוקרן הסרט "היא" המגולל את סיפורו של גבר המפתח מערכת יחסים עם מערכת הפעלה אינטליגנטית. תאור רחב יותר ידבר על באדם שנישואיו התפרקו והוא חווה את הקושי והדיסטימיה של המשך הדרך בלעדיה, ואז - כמה מפתיע – נכנסת לחייו אישה אחרת המכווננת אליו באורח שכולנו יכולנו לחלום עליו. היא קשובה לו, משקפת את הרגשותיו, מחברת אותו לקטעים מנותקים בעולם הרגשי שלו, מייעצת לו בנושא הקריירה, ואפילו עושה צעדים בלי ידיעתו לקידומו המקצועי.

היא מספקת לו את ה gleaming eye שכ"כ חסרה לו. נשמע נפלא נכון? אלא שדמות זו היא וירטואלית לגמרי, האינטראקציה שלו עימה היא קולית בלבד. אבל איזה קול! איזה קול!

בקליניקה עסקנו לאחרונה לא מעט בחשיבותה של הפרוזודיה הטיפולית, והנה כאן בסרט מספקת מערכת ההפעלה (סמנתה בקולה של סקרלט ג'והנסון) זוית חדשה למנגינה הקולית הנדרשת:
"אמבט הצלילים" שמספקת סמנתה הוא שלוב של הדהוד נפלא של הגבר (להלן תאודור) יחד עם נימה פתיינית משהו האומרת אני כאן בשבילך, לומדת אותך, רוצה להיות מותאמת בשבילך. מה הפלא שתאודור מתאהב בדמות זו ופתאום הוירטואליות שלה אינה כה מפריעה והשניים מקיימים אינטראקציה מינית ואפילו מתאהבים.
אילני קוגן, פסיכואנליטיקאית מנחה, הרצתה לפני ואחרי הסרט. אילני בחרה להתמקד בדמיון של הקשר בין סמנתה לתאודור לקשר טיפולי פסיכואנליטי. היא הצביעה על הדמיון בין חווית השכיבה על הספה ושמיעת קולה של המטפלת, על הרגרסיה שנוצרת בתנאים כאלו. כן הצביעה על יחסי ההעברה והעברת הנגד שנוצרים בין תאודור לסמנתה.

הסרט מאפשר הסתכלות רחבה יותר על תרבותנו ועל השאלה כיצד הטכנולוגיה משפיעה על הקשרים הבין אישים שלנו.

כמה הסתכלויות פסיכולוגיות על מה שהטכנולוגיה עושה לנו

ללא ספק החוקרת המובילה בתחום היא פסיכואנליטיקאית בשם Sherry Turkel.
שרי היתה חלק מהצוות שפיתח את האליזה – אותה "אם קדמונה" של סמנתה מהסרט "היא". האליזה כזכור, היתה תוכנה רוג'ריאנית "שידעה לטפל" הודות ליכולת לשקף את דברי האדם הנמצא באינטראקציה עימה. שרי עסקה במשמעות של החיים הוירטואלים כבר לפני מעל ל 20 שנה. נזקקתי לכתיבתה כאשר טיפלתי בבחור צעיר ומוכשר שהתמכר למשחק The World of WarCraft . מצאתי כי המטופל מרגיש חי יותר, מצליח יותר, ואופטימי יותר בתוך הקהילה הוירטואלית של המשחק. כמו שרי טרקל הרגשתי כי כדאי לבנות על תחושות אלו ולנסות לשלב את עולמו הוירטואלי עם עולמו המציאותי.

בהרצאתה לפני כשנתיים, היא מתייחסת לתופעה לפיה שאנשים מסמסים או כותבים דוא"ל במהלכן של ישיבות. הם מסמסים, קונים ונכנסים לפייסבוק תוך כדי שיעורים, ותוך כדי הרצאות
.הורים מסמסים וכותבים דוא"ל בארוחת בוקר ובארוחת ערב בעוד ילדיהם מתלוננים שאינם זוכים לתשומת ליבם המלאה של הוריהם.

הדבר המעציב הוא כי מתרגלים לדרך החדשה של להיות לבד ביחד. אנשים רוצים להיות זה עם זה, אבל גם להיות במקום אחר -- מחוברים לכל המקומות שהם רוצים להיות בהם.
מכאן מגיע גם שם ספרה האחרון:
Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other.
וויניקוט באומרו To Be Alone In The Presence of Another מתייחס לאותה חוויה של אינטימיות של ילדים או מטופלים כאשר הם יכולים לשחק או להרהר בנוכחות אדם אחר מבלי להרגיש חודרנות או התערבות לא מותאמת.

טרקל להבדיל מצביעה על כך שברגע שהאנשים הם לבד הם מחפשים מכשיר להתחבר אליו. מכירים את התופעה שמטופל מגיע ומחכה בחדר המתנה – תמיד נראה אותו מחובר לטלפון כאילו להיות לבד ללא מעש הוא דבר מפחיד שיש להמנע ממנו.. טרקל מסבירה כי אז אנשים מנסים להתגבר על תחושת הלבד על ידי התחברות למכשיר ולרשת.

גישה מאוזנת לטכנולוגיה

כשמדברים על המהפכה הטכנולוגית ועל מה שהמכשירים עושים לחיינו ,נוטים בקלות להכנס לעמדה דיכוטומית: של "אוי אוי" לאן הולך פני הדור, ומאידך הערצה לעולם הטכנולוגיה והסטראטאפים. אני אוהב את כתיבתה של טרקל גם בגלל היכולת שלה להתלהב ממה שעולם הטכנולוגיה מביא לחיינו וגם להזהיר בפניו:
אני מוצא עצמי לא מעט בשני הקטבים. אני מוכרח להודות שהעיסוק בטכנולוגיה הוא לפעמים אחת ההנאות הגדולות שלי. כל פעם שאני רואה אפליקציה חדשה, או סלולרי מתוחכם סקרנותי מופעלת.
באמצע שנות התשעים ישבתי אצל ד"ר נעמי מיבשן ז"ל פסיכואנליטיקאית מנחה שאיפשרה לי לחוות (וגם לבקר) את חווית הטיפול הפסיכואנליטי. הייתי אז הפסיכולוג והמפתח של תוכנות ביופידבק ותוכנות המסייעות לטיפול פסיכולוגי. נעמי ניסתה להבין מתוך עניין אמיתי, אפילו בתמיהה מסויימת, מה גורם לי כל כך להתלהב מהטכנולוגיה. מה מושך אותי לביופידבק, מה גורם לי להתלהב מתוכנות חדשות. נדמה לי שאז לא הצלחנו להבין זאת מספיק. היום אני מחבר זאת דווקא לוויניקוט ולילד המשחק. בעולם הטכנולוגי, אני מרגיש את חווית ההמצאה והגילוי.

אינטגרציה

כאשר סיפרתי על החוויה שיצאנו ממנה בעקבות סרטו של יהודה יניב על התאומות, מצאתי את עצמי מהרהר בקונצפטים של לא מודע קולקטיבי ולא מודע חברתי. תרשו לי לרגע להפליג עם המחשבה הזו דווקא לעתיד ולא לעבר.

אני רוצה רוצה להציע את ההיפותזה הפרועה משהו האומרת כי ב DNA שלנו מוטבע הצורך להתחברות. עד כה כפסיכולוגים עסקנו לא מעט בצורך בהתחברות לאחר - הקרוב.
נדמה לי שמהפכת האינטרנט מצביעה על צורך – כמעט הייתי אומר אינסטינקט להתחבר לגוף רחב יותר לקהילה, לכלל.

אני זוכר איך ב 1987 קיבלתי מענק מחקר לשהות בהולנד למספר חודשים. היו אלו עדיין ימי הביטנט שקדם לרשת האינטרנט. ילדי ודאי זוכרים איך כנשוך נחש חיפשתי איך להתחבר לרשת. כבר אז עלה בדעתי כי אני מגיב לצורך – אולי קמאי להתחבר ליישות הגדולה יותר – האינטרנט.
האפשרות כי קיימת מוכנות ביולוגית לעבודה עם טכנולוגיה בולטת מאוד באופן בו ילדינו מגיבים למכשירים. כך למשל חלק מילדינו או נכדינו יודע – אולי אחרי פעם אחת שלמד זאת- לעשות את תנועת האצבעות המגדילות את התמונה במסך הטלפון כאילו יצאו מבטן אימם עם יכולת זאת.

אז אם דיברנו בחלק הראשון על לא מודע קולקטיבי – המבוסס על ידע שעובר בתורשה מה דעתכם על ההשערה העתידנית משהו שיש בנו יכולת מולדת להתחבר כפרטים לתודעה אחת גדולה יותר.

הדמויות האנושיות בשני הסרטים

בחלק הראשון של פוסט זה בו עסקנו בעבר ניתן היה לשמוע את פעמי ההיסטוריה. בסרט היא ניתן להתרשם מהעתי ולשאול לאן הוא לוקח את החברה שלנו. אבל בסיום המאמר כאן אני רוצה לעסוק בדמויות האנושיות.
בשני הסרטים עובר משהו מאוד אנושי אם כי שונה. אצל התאומות, אף שהן זהות אפשר מאוד להרגיש את האינדיבידואליות והייחוד של כל אחת מהן. דבר שאינו מובן מאליו במערכות קיבוציות עם טרומפלדור ברקע, ועם מפקד פלי"ם ומפקד חיל הים. היכולת להשמיע בתקופה זו ובנסיבות אלו קול אישי צלול לפתח קריירה ולהצליח בזכות עצמן היא מרשימה ומשמחת.
גם הדמות של גיבור הסרט היא מאוד אנושית. הוא רגיש, יודע לכתוב, יודע לכאוב, לאהוב ולהתגעגע. גם האינטראקציה שלו עם הדמות הוירטואלית מאוד משכנעת ונוגעת.
ולבסוף שני הסרטים יכולים גם לשדר מסר אופטימי. הסרט "היא" מראה לדעתי שגם כשהטכנולוגיה תתקדם יותר עדיין תדרש רגישות וקשיבות. לדעתי גם סופו של הסרט מחזיר אותנו להבנה שאנו צריכים את האנושי, הגשמי ובעל הגוף. יהודה יניב ערך לנו הכרות מרגשת עם "הסטארטאפיסטיות של ראשית המאה הקודמת" שלמרות שגופן עייף רוחן חזקה ונפשן פועמת .

עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נפתלי אדרינפתלי אדרי25/12/2014

יפה התנועה. והמעבר בכתיבה בין הרבה עולמות ולכאורה כה שונים, ואכן זה הכל מרגיש אחד...