פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כשיש לגמרי חושך רואים יותר טוב את החלומות

כשיש לגמרי חושך רואים יותר טוב את החלומות

רועי סמנה | 11/11/2014 | הרשמו כמנויים

"...אנחנו פוגשים את הקצה החד שלנו ופשוט לא סובלים אותו. דרכים רבות הומצאו כדי להסיח את דעתנו מן הרגע, לטשטש את חריפותו, להמית אותו כדי לא להרגיש את מלוא עוצמת הכאב שעולה, כשאיננו יכולים לתמרן את המצב כך שנצא ממנו יפה" כותבת הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון בספרה "כשהדברים מתפרקים" (עמ' 24). אישיות רוחנית נעלה לא פחות, הקומיקאי הגאון לואי סי-קיי, הציעה לאחרונה בראיון טלוויזיוני* (שכבר הספיק להפוך לקלאסיקה מודרנית) להימנע מלהסיח את דעתנו מהעצב והבדידות שמציפים אותנו ולתת להם להיכנס בנו "כמו משאית". מכיוון שאנחנו נרתעים מכל מגע עם העצב ומנסים להתנער כבר מהטיפות הראשונות שלו שפוגשות בנו, אמר סי-קיי, אנחנו לעולם לא מרגישים לגמרי עצובים, אבל גם לעולם לא לגמרי שמחים.

באופן דומה במקצת טוען ויניקוט שהתנועה לעבר "שיגעון X", לעבר התמוטטות נפשית, גורמת לאדם לחוש ממשי יותר, בעוד חסימתה גורמת לו לחוש ממשי פחות. אייגן כותב בעקבותיו: "אני מכיר אנשים המרגישים שההתמוטטויות שלהם לא היו טובות דיין. לו רק יכלו להתמוטט בדרך מלאה, דרך טובה יותר, ההחלמה שלהם הייתה טובה יותר אף היא. הם מרגישים שהם קטעו את התהליך, וחשים במעורפל מה עשוי היה לרפא אותם לו העזו" (עמ' 101). אחת מהאנשים הללו היא סונאלי דרניאגלה, שאיבדה בשנת 2004 את הוריה, בעלה ושני ילדיה בצונאמי בסרי-לנקה (וכתבה על כך בספרה שובר-הלב "גל"). היא סיפרה מספר שנים לאחר-מכן בראיון** שהיא מתחרטת על כך שלא נתנה לעצמה מספיק הזדמנויות לצאת מדעתה. אם כן, אולי עלינו לצאת מדעתנו בכדי שנוכל להיכנס מחדש, שונים. בספרה מספרת בין היתר דרניאגלה איך נהג בנה הבכור להרגיע את אחיו הצעיר, שחשש מהעלטה: "אל תפחד, ויק. דווקא טוב כשיש לגמרי חושך. רואים יותר טוב את החלומות" (עמ' 35).

בניגוד לבעלי-חיים כמו השממית, למשל, המתנתקים חד-צדדית מחלק מעצמן כדי לשרוד, מדוזת השני, או בשמה המדעי Turritopsis dohrnii***, מוותרת במצבי מצוקה קשים על כל-כולה על מנת לחזור לחיים מחדש. בתהליך מופלא היא מחזירה לאחור את מעגל החיים ושבה למצב הראשוני הינקותי שלה. כמה בני-אדם מאפשרים לעצמם לעבור רגרסיה כזו? כמה מאתנו מסוגלים להתמסר כך לחושך התוהו ובוהו?

איני מאמין (בניגוד לפרופ' יעקב רופא****, למשל) שאנשים בוחרים להשתגע, אבל אני כן מאמין שאנשים מסוימים בוחרים שלא להשתגע. אנשים אלו בוחרים לכבוש את טירופם מפחד שהוא יכבוש אותם, אך לא תמיד הבחירה הזו עובדת לטובתם. ההתמוטטות היא לפעמים (לפחות במקרים הממוזלים יותר) מהפכה - הזדמנות להפיל את שלטון העצמי הכוזב הרודני ולהיוולד מחדש כיצורים ספונטניים יותר, מחוברים יותר לגרעין שלנו. יש ודאי מטופלים שההתמוטטות היא מסוכנת עבורם, בלתי-הפיכה. קוהוט, בניגוד לויניקוט חובב הרגרסיות, מזהיר מפני "תסוגה לחוויות ארכאיות, שאולי עלולות להביא לידי התפוררות חשוכת מרפא של העצמי" (עמ' 43). אבל אולי לא תמיד נכון, בטח לא לגבי כלל המטופלים, "לתפוס אותם לפני שהם נופלים" (כשם ספרו האחרון של בולאס). אולי לפעמים צריך דווקא לאפשר לאנשים מסוימים, כאלו שהדימום הפנימי שלהם נמשך באיטיות לאורך זמן, כאלו שגוועים נפשית, ליפול מגובה רב. להניח להם להתמוטט. עלינו כמובן לחכות להם בקצה, עם מזרון הצלה ושמיכה חמה וברכה חרישית: "ברוך מחיה המתים".



* ניתן לצפות בראיון כאן: https://www.youtub...ltf1c
** פורסם ב-7 ימים, גיליון 2609 בתאריך 24.1.2014, עמ' 54-56.
*** עוד על מדוזת-השני כאן: http://en.wikipedi...hrnii
**** ראיון איתו בנושא התפרסם כאן: http://www.haaretz...07001



לקריאה נוספת-

אייגן, מ. (2014). העצמי הרגיש. תל-אביב: תולעת ספרים.

דרניאגלה, ס. (2013). גל. תל-אביב: ידיעות ספרים.

צ'ודורון, פ. (2001). כשהדברים מתפרקים. תל-אביב: פראג.

קוהוט, ה. (2014). השבתו של העצמי. תל-אביב: תולעת ספרים.

Bollas, C. (2013). Catch Them Before They Fall: The Psychoanalysis of Breakdown. London: Routledge.

Winnicott, D.W. (1965). The psychology of madness: a contribution from psychoanalysis, in: Psycho-Analytic Explorations. Cambridge, Ed. Harvard university Press,1989.


עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה6/12/2014

תודה גדולה לקוראים ולמגיבים. כמו תמיד: תודה גדולה לכל מי שקרא, שיתף והגיב. החכמתי מההערות המעניינות שלכם והתבשמתי מהמחמאות שלכם. ניפגש בפוסט הבא, בקרוב...

רועי

דים סאםדים סאם18/11/2014

אל ההתפרקות וחזרה. אני אצטרף לתגובתו של צביאל רופא ואגיד שלא תמיד "הבריאה והבנייה" מחדש מביאות איתן תשובה. הרבה פעמים אחרי התפרקות נשארים עם דיכאון מז'ורי מצמית ועם צורך למצוא טעם מחודש לחיים. כמו כן, העצמי האמיתי שנחשף עשוי להיות עצמי ללא הגנות, וצריך להתעטף בהן מחדש וזה לא פשוט כשמכירים בצדדים הכוזבים שנאלצים לעטות חזרה.

רות נצררות נצר17/11/2014

חשוב ונכון. רועי שלום, בספרי 'מסע אל העצמי' מובא ההבט החשוב של כניסה למעמקי האפלה והמוות וההתפרקות כאפשרות של 'מות ותחיה' לקראת עצמי נכון יותר, במבט יונגיאני. רות נצר

חן אוטמזגיןחן אוטמזגין16/11/2014

מקסים [ל"ת].

dvora ashkenazidvora ashkenazi16/11/2014

לראות את החלומות והרגשות. רועי, תודה על הדברים שכתבת.
חושבת שצריך להתמודד עם מה שמרגישים ולא למהר להרגיע,
לתת לזה לצאת ולא לכסות
וטוב שיהיה
"מזרון הצלה ושמיכה חמה"

תודה

צביאל רופאצביאל רופא16/11/2014

מלתעות הבולדוג. אני יודע שיש לא מעטים כאלה שמקבלים חררה מהמילה "מחלת נפש". אבל לפעמים נוטים לשכוח ש"מחלה" שמידרדרת ולא מטופלת בזמן ועוברת את נקודת האל-חזור, כמעט תמיד עוברת לשלב בו לאדם הסובל אין ביחס אליה בחירה ברמה זו או אחרת. כלומר, אין אפשרויות אחרות מלבד מה שהמחלה מכתיבה כי המחלה שולטת וכופה התנהגויות או שינויים פיזיולוגיים. והיה ואנו כן שולטים ב"מחלה" שכזו כדבעי - אזי מן הסתם זו לא מחלה אלא "יצור" מסוג אחר. ולא רק במחלות השליטה והכפייה הן גדולות ועצומות. גם אדם שהגיע למצב של שיכרות כבדה או נמצא תחת השפעה חזקה של סמים, לא הוא זה ששולט במצבו, אלא מצבו נשלט על ידי חומרים כימיים המשתוללים במוחו הקודח. אלו, חזקים ממנו פי כמה וכמה אם כי שליטתם פגה אחרי זמן מה. גם כאשר אנשים מתנהגים באופן מופרע בחיי היומיום אין להם טווח רחב של בחירת התנהגותם, אבל לדעתי הם עדיין פחות כפויים, מאשר כאשר המחלות בשיאן מחזיקות לבדן במושכות ההתנהגות. ברור לי, שכל מי שלמשל סבל אי פעם מדיכאון משמעותי (בייחוד מג'ורי עמוק) יודע על בשרו מצוין, עד כמה הדיכאון שחווה היה כה רב עוצמה. עוצמה - שהיא פי כמה וכמה חזקה מסכום כל כוחותיו כבן אנוש. עוצמה אדירה - שבפירוש הכריחה עשרות מיליוני בני אדם בתולדות האנושות לשים קץ לחייהם, כי בשום פנים ואופן לא יכלו לשאת את סבלם הנורא והתהומי, ובייחוד הממושך, ללא כל יכולת לנהוג כהוא זה אחרת. פרימו לוי ז"ל, וגם אבא של דליה בני וירצברג ז"ל, נלכדו ללא מוצא בזרועותיו האימתניות להחריד של דיכאון אלים ובלתי מתפשר שתקף אותם בתקופה שבה עדיין כמעט לא היו בנמצא תרופות פסיכיאטריות אנטי דיכאוניות. המעטות מאוד, שכן היו בנמצא, בקושי רב היו יעילות. הדיכאון סגר עליהם (וגם עלי שנים אחר כך) בדומה ללסתותיו הננעלות בעוצמה של בולדוג על שלל שלכד בין שיניו החזקות. חצי טון אלה לוחצות על מה שביניהן ללא כל אפשרות לחלץ מפיו אפילו פירור. עברתי את הויאה-דולורוזה הזו יותר מפעם אחת. בליבי אני יודע היטב שבלי התרופות הפסיכיאטריות הזוועתיות והידועות לשמצה בפי רבים וטובים (שלא ניצלו באמצעותן מדיכאון/ התאבדות), הייתם קוראים כרגע סטטוס של מישהו אחר.


תמר טורנר כץתמר טורנר כץ15/11/2014

מאוד יפה ומרגש [ל"ת].

הראל כהןהראל כהן13/11/2014

נוגע ויפה [ל"ת].

סילביה איילוןסילביה איילון12/11/2014

תודה רבה!,. כואב,מרגש,ונוגע ללב.....................

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף12/11/2014

מקסים. רועי אתה הולך ומשתבח..
לפעמים הרעיונות האלו נשמעים נגועים ברומנטיזציה של הסבל הנפשי, ״better said than done", אבל כאשר אתה מביא עדות של אשה שאיבדה את כל עולמה, זה נהייה הרבה יותר כנה ומשכנע.
ההתמוטטות המלאה יכולה להיות מיטיבה רק כאשר יש החזקה שלה (ממשית או דמיונית). במחלקה הסגורה הכרונית לניצולי שואה יש הרבה התמוטטויות גדולות שלא הוחזקו בשעתן, ומעולם לא יכלו להגיע להשלמת התהליך ושיקום העצמי, והן ממשיכות לקרוס אל תהומות אינסופיים.
כמה עצום וחשוב תפקידנו להחזיק ולהכיל את החושך..

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח11/11/2014

מרגש [ל"ת].

קרן פזקרן פז11/11/2014

"הכי חשוך לפני עלות השחר". רשימה מקסימה ומדוייקת. תודה!