מטופל אינו ילד, מטפלים אינם אמא

ד"ר ניצה ירום | 23/12/2010 | הרשמו כמנויים

שנים לא מעטות נשמעת מפי מטפלים האמירה שהם מהווים או היו עבור המטופל שלהם 'האמא שלא הייתה לו'. נראה שנתקבעה בתרבות הטיפולית מטפורה, השאולה מן התפיסה ההתפתחותית, שהפכה עבור מטפלים רבים למציאות – שהם בפועל ה'אמא' של המטופל.

איך הופכת מטפורה להזיה?

באופן היסטורי מודל יחסי אובייקט בפסיכואנליזה שהוליד גם את מודל פסיכולוגית העצמי, טבע את הדיאדה 'אם-ילד' כפרדיגמה הבסיסית לקשר האנושי, אשר הטיפול הנפשי מאפשר לחשוף אותה ואת כשליה ולתקנם. מכאן החל הז'רגון 'אם-ילד' להתקבע, אולם נראה שהוגיו כדוגמת ויניקוט, דיברו על פונקציות אמהיות, שגם אב יכול לספק עבור מי שזקוק להשענות וסיוע. מה גם שכאשר עברו ויניקוט, ביון וקוהוט לדבר על ה'אם הממשית', במקום לדבר על ה'אם הפנטזמטית', שקליין ראתה כמי שמאכלסת את מוחו של התינוק והבוגר – הם ראו מול עיניהם מהפך המעביר בפסיכואנליזה את הדגש מן העולם הפנימי של המטופל אל התנאים הטיפוליים שחשוב שהמטפל יספק לו.

היום, כ-40 שנה מאז מותם, צריך לבחון אילו תופעות השתרשו בתרבות הטיפולית שיש מקום לערער עליהן, מה גם שנראה שראיית המטופל בפועל כילד התרחבה לראייתו לא רק כילד, אלא אפילו כעובר, של מטפל גבר. ופרשנות לנערה מרדנית:"את לא רוצה את החלב שלי?" – נראית כקבילה בעיני המטפל. האם ניתן לומר שהמטפורות 'האימהיות' השתלטו על המטפלים ללא בוחן מציאות?

אם נשאל מטופלים האם הם פונים לטיפול בחיפוש אחרי אמא – התשובה תהיה שלילית. שאלתי פעם סטודנטים שלי אם היו רוצים שבטיפול המטפל או המטפלת שלהם יתייחסו אליהם או יראו אותם כ 'הילד' שלהם – והם אמרו: בשום אופן לא!

אם נשאל מטפלים האם כאשר הם אומרים: "אני אמא שלה" לגבי מטופלת, הם מרגישים שהמטופלת מגייסת מהם תפקוד שהם מגייסים לפעמים עם ילדיהם שלהם – נשמע בהזדמנויות לא מעטות (כפי ששמעתי) מטפלים – או נכון יותר מטפלות – אומרים דווקא דברים אחרים: "הלוואי שהבן שלי היה מקשיב לי כמו שהמטופל הזה", או "המטופלת הזו מתייחסת אלי ברצינות, הבת שלי מתעלמת ממני". כלומר, נראה שיותר מאשר מדובר על 'אמהות' מעשית, מדובר כאן על 'אמהות מפצה או אידיאלית', בבחינת יתקן המטופל את ההורות שלי ויינתן לי נחת ובטחון בערך שלי, שההורות שלי בפועל לא מצליחה לספק לי באופן כל כך מזוכך או לא מספקת לי כלל.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ניתן לומר שמודל קונקרטי – המטפל כ'אמא' – יכול לשמש כעוגן לאנשי מקצוע תועים, ההולכים לאיבוד בים של מושגים טיפוליים המצוי כיום. בפועל, אנשי מקצוע הופכים למבולבלים בגלל השתלטותן של מטפורות ילדיות ופיוטיות (התמוססות, העלמות, ריק, חמלה, שזירויות, חמקמקות, השתקפויות, ועוד), ההופכות את השיח הטיפולי מפרקטיקה לשירה ולאופק פתוח של מילים יפות, ללא צורך בכיסוי ממשי. המטפורה מפתה וכובשת!

המודל 'האמהי' משרת גם כבריחה ממיניות – בחדר הטיפולים מאיים פחות לחשוב שנמצאים יחד 'אם-וילד' מאשר 'גבר ואשה' או בוגרים מיניים. זכור לי מקרה של מודרכת שדברה על המטופל שלה כעל 'ילד' שהיא דואגת לו, ואילו כשהזדמן לי לראות מטופל זה באקראי, מצאתי עצמי אומרת:"החתיך הזה עם האופנוע הוא הילד?".

נראה שכדי לא לגלוש מן המטפורה אל ההזיה האימהית עדיף להחליף את מושגי הטיפוח התינוקי במה שפרויד הציע מלכתחילה תחת המושג 'העברה חיובית' – לספק למטופל תנאים טיפוליים של הקשבה, כבוד והתכווננות כחלק בסיסי מן התהליך הטיפולי, לא כאמהות מדומה. סטיבן מיטשל, הפסיכואנליטיקאי האמריקאי, הצביע על תופעת האינפנטיליזציה של המטופל כאשר מושגי 'האם-ילד' מככבים. רצוי להשאירם רק כמקור השראה למטפל. מושגי החמלה או האמפתיה הפכו למושגים זמינים, למרות שלא תמיד ברור האם המטפל 'האמפתי' מקיש מעולמו ועד כמה הוא מדויק בקליטת עולמו של המטופל (ועד כמה ניתן בכלל).

דווקא מושג 'הכבוד' עבר מן העולם, ויש מקום להשיבו ולראותו כשייך ל 'ליבה טיפולית בסיסית', ואותו ניתן להציע כמחליף את המושגים הילדותיים-האינפנטיליים המדומים. 'כבוד' למטופל פירושו לא להיות 'אמא' שלו, אלא לראות את היכולת של המטופל להביא חלקים שונים של עצמו כאפיון בסיסי של המסגרת הטיפולית מתוך כבוד כלפיו ואימון בו. אנשים בוגרים שמרוויחים דים כדי לממן את הטיפולים הנפשיים אינם יכולים להיות 'תינוקיים', זה בטוח.

בברכת שנת 2011 טובה לכולכם!