בוקר יום א בטוקיו, יפן
פרופ. עמיה ליבליך | 24/8/2014 | 5,398 צפיות | הרשמו כמנויים
כבר יומיים בטיסות לא שמעתי חדשות. התעוררתי בבית מלון בשכונת המגורים אואנו, שאינני מכירה, בקירבת אוניברסיטת טוקיו, בה אשתתף בכנס בעוד ימים אחדים. אני בקומה השישית, וחדרי אינו פונה לחזית. בכל זאת התעוררתי לפנות בוקר מקולותיהם של שיכורים ברחוב. עד שהשתתקו, זרחה השמש והתחילה קריאת העורבים מעצי הפארק הסמוך, כשאני חוזרת ומגלה כי העורבים הרבה יותר רועשים בקריותיהם ביפן. ומעבר לאלה, צלילי הציקאדות הבלתי פוסקים, זו העונה שלהם, אמר לי איתן, הבחור המופקד כאן על שלומי מטעם אישר-אייד.
בשעה 6 קמתי, עדיין מטושטשת מהמסע בזמן, בדקתי מייל על המחשב, וחפצתי בקפה. אני יוצאת לרחוב, מסמלת בעיני היטב את חזיתו של המלון שלי, שלא אאבד את דרכי בחזרה. יש לי כרטיס של המלון בכיסי, ליתר ביטחון. עוברי אורח עדיין לא מדברים כאן אנגלית, ובכלל מי ער בשעה 7 בבוקר יום ראשון. אני מקוה למצוא סטארבקס אי שם, וחולמת על לאטה. אבל עיני מגלות רק מקדונלד'ס "פתוח 24 שעות כל יום". שיהיה, נקרא לזה קפה.
הילדים המשרתים על הדלפק מבינים "קפה ופאנקייק". חם או קר, הם שואלים, ונותנים לי עודף בזריזות. שפה בינלאומית, מקדונלד'ס. אני עולה עם המגש לקומת האירוח, יושבת ליד החלון המשקיף על הצומת וצופה במתרחש – הפוזה האהובה עלי. על ספסלי המסעדה ישנים צעירים, נערות ונערים, מותשים מבילוי הלילה כנראה, ואולי עדיין שתויים. אני מסבה את עיני החוצה. רק מעט אנשים ברחוב. שלושה נערים מנקים את הצומת, האחד אוסף כל חתיכת לכלוך במלקחיים ארוכים, השני אוחז בשקית הניילון אליה נאספת הפסולת והשלישי מטאטא אחריהם. שקט ונקי. המרחב הציבורי מתנהל בסדר מופתי.
בהמשך הרחוב פארק עירוני גדול ובמרכזו בריכת מים בה פורחות היום חבצלות מים ורודות וענקיות. יפנים אחדים בכובעי קש עם מצלמות משוכללות מתעדים את הפריחה. אני חוזרת לאט למלון, עוד מעט עלי לצאת להנחות כאן סדנה. והמחשבות: מה קורה בארץ? ומה קרה כאן לפני 70 שנה? אומרים שטוקיו הייתה הרוסה מהפצצות אויר, שלא לדבר על הירושימה ונאגאסקי. כותבים שהיפנים היו לוחמים אכזריים מאין כמותם. ואלה הקדים לי קידה ומשרתים אותי ביעילות מדהימה הם נכדיהם. ועוד אומרים לי היפנים המארחים אותי "היום אף אחד כבר לא מדבר על זה. אולי רק החוקרים באוניברסיטאות, אנשים כמוך". אז טוב, הרי ברור לגמרי שאני חושבת על נכדי, על נכדי כולנו, גם בתל אביב וגם בעזה. בחדר אני מתחברת לדואר האלקטרוני, שומעת מה קורה בארץ ומרגישה את לבי צונח.
אי אפשר ממש להתרחק. יתכן שגם אצלנו תהיה פעם שלוה, או לפחות רגיעה? מה אני יכולה לעשות כדי שתקרה? או שהרגיעה היא רק בעיני המתבונן?
