פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שרשרת ליום האישה

שרשרת ליום האישה

פרופ. עמיה ליבליך | 9/3/2019 | הרשמו כמנויים

אני בשעור פלדנקרייז. מיכל המורה מכוונת אותנו – תלמידותיה בקבוצה הקטנה ביפו – למתוח את האברים בכיוונים לא יאומנו. אלה תנועות רגילות אצל תינוקות, היא מסבירה, ואני הרי יודעת. על מזרן הגומי הדק, אני פועלת לפי ההוראות בעוד רוחי נודדת משם. אולי זה אומר שאינני מתאמנת כראוי – אבל זה-מה-יש. אני מהרהרת בפלאי הגוף האנושי, איזו מכונה פנטסטית, אין כדוגמתה בכל הטכנולוגיה והרובוטיקה. ומי עשה אותו, את הגוף? (כמו בשיר חלוצים עתיק – למי תודה למי ברכה?) לי יש תשובה מוכנה – אלוהים. זו הדתיות שלי, או כפי שקוראת לה אגי משעול "רליגיוזיות", כדי להבחין אותה מכל הסוגים והסוגות הממוסדים. אני מותחת יד שמאל למעלה ומטה ברך ימנית למטה, המותנית מתרוממת בקלות בעוד שעיני מתמלאות דמעות של פליאה והערצה על הגוף הוותיק הזה ואיך הוא עובד.
גם המוח הוא פלא אדיר שאין כמוהו. לפני ימים אחדים, כשפסק הגשם, אספתי את תפוזי החושחש שנשרו מהעץ וניקיתי נשורת עלים מהגינה. על פני השער עברה אישה בשיער פזור ואדמוני, בלבוש יפואי רפוי, עצרה לפני הכניסה שלי, הסתכלה אולי גם בשלט שעל הבית, ואמרה: את עמיה ליבליך?
כן. עניתי.
ואת גרה כאן? את כבר לא בירושלים?
כן, עניתי, כבר 13 שנה. והוספתי: ומי את?
שי, אמרה.
בהבזק של רגע נקשרה הסינפסה הנכונה במוח, איזה פלא! זיהיתי פנים שלא ראיתי למעלה מ-20 שנה, ואמרתי: שי הצלמת?
היא שמחה ואמרה לי: כן, שי זכאי. גם אני גרה עכשיו חלק מהזמן ביפו, לא רחוק מכאן. ויש לי תערוכה ביפו בקרוב.
יש לך אלבום צילומים גדול שהוצאת לאור, תמונת אישה קראו לו, או משהו כזה, המשכתי לטוות את הזיכרון.
ושי השלימה: נכון, ואת כתבת עלי פעם מאמר בעיתון.
המשכנו בשיחה קצרה מעבר לגדר, החלפנו דעות על השכונה, והיא הלכה.
אחרי כמה דקות נכנסתי הביתה ובליבי משימה: למצוא את אלבום התמונות של שי בספריה שלי. כיון שהוא ספר גדול ממדים, ידעתי על איזה מדפים יש סיכוי שאמצא אותו, בין אלבומי האמנות. אבל הוא לא נמצא. חיפשתי שוב ושוב עד שנאלצתי לצאת מהבית לפגישה. היעלמות האלבום המשיכה להטריד אותי, הרי לא יתכן שאבד לי. זה גם לא ספר שהייתי משאילה. אמא הייתה אומרת: עיזבי, הוא כבר יצוץ מאליו. אבל אני לא קיבלתי את עצתה. בערב, לאור מנורות החשמל עברתי שנית ביסודיות על מדפי הספרים שלי, ופתאום ראיתי אותו, כמו שאמי הייתה נוהגת לומר: ממש מול האף.
שלפתי אותו וניקיתי ממנו את האבק. עברתי על הספר וצילומיו מעמוד לעמוד בשמחה ובהתפעלות. בכל עמוד מצולמת אישה אחת על רקע צבעוני ועשיר שנבנה במיוחד להתאים לאופייה או לעיסוקה. וכך אני מדפדפת בין הפורטרטים של נשים, שחלקן היכרתי באופן אישי וחלקן כבר לא בין החיים עד שנעצרתי כהלומה בעמוד בו מצולמת חנה בכור, המורה הראשונה שלי ליוגה, שהתאמנתי אצלה לפני למעלה מ-30 שנה. בזמן האחרון ניסיתי פעם לספר על חנה בכור בקבוצת היוגה העכשווית שלי ביפו בהנחייתה של מורן, וגיליתי להוותי שאיני יכולה להיזכר בשמה הפרטי. מה שזכרתי היה שתי הברות קמוצות, והשמות שעלו בדעתי היו שרה, דליה, ועוד שמות שפסלתי מיד. יכולתי לראות אותה גמישה ותמירה לפנינו באולם בו התאמנו, אך איך קראו לה! בשום אופן לא יכולתי להיזכר. כאילו המוות הרג גם את זיכרון השם, שכן חנה מתה באמצע החיים מגידול במוח... אורח החיים הנכון שלה לא הציל אותה.
לכן, כשראיתי את דמותה בפורטרט ואת שמה בכותרת העמוד שמחתי שמחה גדולה, כמעט כאילו פגשתי בחנה ברחוב. לפסיכולוגים בינינו אוסיף שגם שמה של אמי היה חנה, ואולי שם נתון הפיתרון לשכחה?
זוהי איפוא שרשרת של נשים שרציתי לספר עליהן לכבוד שבוע האישה: מיכל של הפלדנקרייז, שי של האמנות, חנה ומורן של היוגה, אמא שלי, ואני. גם אלוהים היה בקטע; טוב, יכול הרי להיות שגם הוא אישה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר במספר רשימות הזכרתי את התופעה התרבותית העכשווית שאני מודעת לה – געגועים לגולה, למולדת הדורות...
חגי תשרי שהסתיימו מדגישים את מה שחוזר – החג וחילופי העונות (כך אני מקווה!), כל שנה באותו תאריך, ומה שעובר,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.