פסיכולוגיה ומדעי הרוח
פרופ. עמיה ליבליך | 14/5/2022 | הרשמו כמנויים
רבים אנשי הרוח והמחנכים בארץ שהשמיעו מחאה מאז שהחליטה שרת החינוך לבטל את בחינות הבגרות בספרות, תנ"ך והיסטוריה לאחרונה, ולהחליף אותן בעבודות סיום בהשגחת בית הספר. ההחלטה מתחברת לתהליך המדובר על ירידת קרנם של מדעי הרוח באקדמיה, ומיעוט הסטודנטים הבוחרים בהם היום.
אני מבקשת להתייחס למהלך זה כפסיכולוגית חוקרת העוסקת בבני אדם בשיטות איכותניות, אולם ברור לי מעל כל ספק שכל הנאמר תקף, ואולי אפילו יותר, עבור כל הפסיכולוגים העוסקים בטיפול, ייעוץ והכוונה.
מנין אנו לומדים להכיר ולהבין בני אדם? נכון, ראשית כל מניסיון החיים שלנו, במשפחה, בין חברינו ובמקומות העבודה. ניסיון החיים מלמד אותנו הרבה גם על מה שאינו נראה לעין; מה מניע את האחר בהתנהגותו, מה המצוקות המציקות לו, מה הקונפליקטים איתם הוא נאבק, וכיצד הוא פותר או לא פותר אותם. ניסיון החיים מלמד אותנו הרבה מאוד גם על עצמנו, כמובן. אולם, עד כמה שניסיון החיים הוא עשיר ומגוון, הקורפוס שלו הוא בכל זאת מצומצם – מחיי היחידים שלי, ונקודת המבט שלי.
מה שמרחיב את אופק ההבנה שלנו את הזולת ואת עצמנו, מה שמאפשר ניווט מסויים במורכבות המסלולים האנושיים של חיי אדם, היא הקריאה, המרחיבה את היריעה ומוסיפה לניסיון החיים האישי שלי את זה של הסופר או הסופרת. כך בקריאת רומנים, בקריאת שירה, בלימוד על תקופות אחרות ועמים אחרים בהיסטוריה, וכן, כולל בלימוד התנ"ך, כאחד הנרטיבים האנושיים הכי גדולים ועמוקים. אין רשימהה זו באה להוציא את המיתוסים והנרטיבים של תרבויות אחרות, כמובן, וגם לא של עולם התיאטרון והקולנע – כולם מספקים לנו ידע וסיפורים אנושיים, סיפורי חיים על יחיד וחברה שהיו, או שעלו בדימיונם של היוצרים שהפיקו אותם. רק דרך קריאה מתמדת רוכש האדם את הפרספקטיבה הרב ממדית – לרוחב ולעומק – על חיי האדם.
כאשר נשאלת חברתי רותאלן גו'סלסון מנין האמפתיה, הסובלנות והיכולת שלה ללמוד כל כך הרבה מראיון חד פעמי עם אדם אחר היא משיבה ללא היסוס – מתוך קריאת רומנים. כאשר אנו נשאלות בסדנאות הנחייה שונות מה העצה הטובה ביותר על מנת לקדם את יכולת ההבנה העמוקה של האחר מתוך הנאמר בשיחה, אנו אומרות: תקראי ספרות יפה, עוד ועוד ספרים וסיפורים. כשאני מגלה אצל סטודנטית שלי רגישות גדולה ובלתי תואמת את גילה אני יודעת בוודאות כי היא קוראת סידרתית של ספרות יפה מאז ילדותה; לעיתים קרובות – גם כותבת, שכן קריאה וכתיבה צמודות זו לזו.
אין לי כל ספק כי גם בין הסטודנטים המכשירים עצמם לטיפול פסיכולוגי, מצטיינים ברגישותם ובבגרותם אלה שקוראים ספרים, הרבה מעבר למה שנדרש בביליוגרפיות האקדמיות. יש כאלה.
יגידו כי כתיבת עבודות אינה ביטול הנושאים החשובים הללו מתכנית הלימודים, אולם כולנו יודעים כי המשמעת הדרושה בלימוד למבחן מקיף היא התשתית לידיעה, להבנה ולרכישת הרגלי עבודה אינטלקטואלית. ולכן, בלי להרחיב יותר טיעונים אלה אני חרדה לצעירות ולצעירים שיגיעו ללימודי פסיכולוגיה בעתיד כשהם מצויידים בידע רב במתימטיקה ומחשבים, אבל בורים ועמי ארצות בספרות ישראלית ועולמית. אני רואה כיצד תכניות הלימודים החדשות האלה משטחות את הממד העמוק והחמקני הדרוש לדעתי לעבודת הפסיכולוג. לכן אני מצטרפת למילים היפות שניסח אריאל הירשפלד בעיתון "הארץ" אתמול כשכתב: ""רק מתי מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו ללא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון" וכאן אני משלימה בלשוני – על חייהם של אחרים. ובהמשך "מדעי הרוח אינם לווית-חן לבני אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, ולפרש את המציאות שסביבו". אולי לא מאוחר לתקן את המעוות.
