פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אוסקר פסיכולוגי

אוסקר פסיכולוגי

פרופ. עמיה ליבליך | 19/2/2011 | הרשמו כמנויים

אני כמובן מודעת לכך שהנרטיב הפסיכולוגי העולה מתוך סרטי קולנוע אינו מעלה או מוריד בעיני השופטים הנכבדים שיעניקו פרס לסרט הטוב ביותר בשבועות הקרובים, ואני מאוד מכבדת את שיקוליהם על איכות המשחק, הצילום, הבימוי וכולי. אבל, בשבוע האחרון ראיתי את שני הסרטים שעליהם מדברים כזוכים אפשריים במירב הגביעים בתחרות הקולנוע היוקרתית ביותר – 'נאום המלך' ו'הרשת החברתית' - ולא יכולתי להימנע מההשוואה הפסיכולוגית המתבקשת ביניהם (אחת מיני רבות,בודאי). מובן שלא הכל רואים את פרסי האוסקר כמדד לאיכות אמנותית, ולא בכך עסקינן. דווקא הפופולאריות העצומה של הסרטים המגיעים למועמדות או הזוכים בפרס הנכסף, ולא ערכם האמנותי בלבד, הופכים אותם למוצג תרבותי חשוב לעיון. זאת במיוחד כאשר שני הסרטים אינם בידיוניים לחלוטין אלא מבוססים על סיפור חיים אמיתי של גיבורים בני זמננו.
ראשון בין השניים ראיתי את הסרט "הרשת החברתית". אף על פי שלא כל מילה הבנתי, כי נשגבים מבינתי הרבה מהתהליכים המתוחכמים שהתרחשו במהלך פיתוח הפייסבוק הידוע (שאינני נמנית עליו בינתיים, אם כי קרוב לודאי שגם אני "אשבר" בקרוב), הייתי מרותקת אל הדמויות שעוצבו בסרט. במילים שלי, זהו סרט שכולו על השגים וביצועים, על תחרות ודריסת המתחרה, סרט שבו האדם יושב מול מסך וזהו חברו הנאמן ביותר. לא מפתיע כי הידיד הנאמן הממשי נבגד, אפילו בלי מודעות של הבגידה, והסרט מאוכלס בגיבורי משנה, דמויות משתנות שכל קשריהן זה בזה "תלויים בדבר", הוא התוכנה, המכונה, הכסף, ואין ביניהם יחסים שעומקם יותר ממילימטר. במובן מסויים, בונה התסריטאי את סיפור עלייתו המטאורית של הגיבור מארק צוקרברג, נער יהודי קטן בגופו וגאון ביכולתו המיחשובית, על מנגנון של פיצוי נוסח אדלר. בגלל קנאתו ביפים ובחזקים, בגלל שלא הצליח בחיזור אחרי נערות, ונדחה מחוגי האליטה החברתית באוניברסיטת הארווארד, יצא הגיבור הפגוע למסע נקמה שהוביל לפיתוח הפייסבוק ולגזל ההמצאה מכל האחרים שעמלו עליה. אך אותו גיבור כלל אינו חש במעשי הבגידה או אי-הידידות שלו. הוא, הממציא הגדול של הרשת החברתית, חלול ואדיש לרקמה הבינאישית הממשית של בני האדם סביבו. הוא אדם בודד שהמסך והדולר הם חבריו היחידים. העולם לפי הסרט הוא עולם של מחשבים ותחרות נמרצת. אין מקום או צורך בקשר עין של דיבור ופנייה ישירה, הכל נעשה דרך המסך. היו בין חבריי הפסיכולוגים שנתנו כותרות דיאגנוסטיות שונות לגיבור הגאוני, אך ממרום גילי אני רואה בזה סרט על דור צעיר של גאונים טכנולוגיים ופינאנסיים, שיש בהם מידה אדירה של אינדיוידואליות, אך הם לוקים בכשל של ההתייחסות הבינאישית.
הסרט השני, הוא ההפך בכל מובן. כפי שהראשון מתרחש במהירות הבזק, מתרחש זה באיטיות ובגמגום. זהו סיפורו של המלך ג'ורג', מלך אנגליה, שהוביל יחד עם צ'רצ'יל את הממלכה במלחמת העולם השנייה. בעוד שצ'רצ'יל יחד עם הצבא היו אחראים על מעשה המלחמה עצמו, נפל בגורלו של המלך ג'ורג' להוות סמל לעמידות הבריטית, לאחד מוראלית את העם בשעתו הקשה ביותר. להשגת מטרתו, חייב המלך הצעיר להשתמש בכושר הדיבור. דא עקא – הוא מגמגם מילדותו, ועתה עליו להתמודד עם נכות זו. הסיפור שביסודו של סרט זה הינו כולו סיפור על יחסים אנושיים עמוקים – בעיקר היחס בין ג'ורג' המלך והמרפא האוסטרלי, שהיום קוראים לו במקצוענו "קלינאי תקשורת". אך מלבד קשר טיפולי זה, שהופך לקשר ידידות עמוק, שזורים בסרט נימים רבים של קשרי אנוש משמעותיים – הקשר בין המלך ג'ורג' ואשתו התומכת, המבינה ומלאת ההומור, הקשר בין ההורים ושתי בנותיהם – אחת מהן היא המלכה הבריטית עד ימינו, כמובן – וגם הקשרים המשמעותיים, ואפילו לא תמיד חיוביים, בין ג'ורג' ואחיו, ובין ג'ורג' ואביו. וברקע משחקת הפרשייה המסעירה של ויתור המלוכה על ידי יורש העצר לטובת אהובתו הגרושה, האמריקנית – עוד פרשיית יחסים כמובן – מצד אחד, ונאמנותם של האזרחים הבריטיים למשפחת המלוכה שלהם, מצד שני. כל אחד מצמדי הקשרים הללו מוצג בבהירות מדהימה, על הרבדים המורכבים שבו, מעשה מחשבת ממש. העולם לפי הסרט הוא מארג של אנשים בקשריהם, אנשים המתקשרים בלי הרף זה עם זה בדיבור, במגע ובעין.
אחת ההבחנות החזקות בפסיכולוגיה לדעתי נוסחה על ידי באקאן הקנדי, וזוהי ההבחנה בין פועלות וקישריות, או באנגלית agency and communion. ברשות האדם שתי אופנויות קיום – זו שפועלת ויוזמת, עושה, מבצעת ומתקדמת – וזו שבונה, שומרת ומתחזקת את הקשר בין בני אדם. היו שקשרו את ההבחנה הזו לגבריות שעניינה השגים ואוטונומיה, מול נשיות – שעניינה שמירת הרשתות הבינאישיות בחיינו ודאגה לזולת. יפה היה בעיני שהבחנה מיגדרית זו, שירדה מגדולתה בעשור האחרון, גם אינה מספקת את הנרטיב לסרטים החשובים שלפנינו, ששניהם עוסקים בעיקר בעולמם של גברים המטפסים לראש הפירמידה, כל אחד בעולמו ההיסטורי והתרבותי – אך עושים זאת בכלים או באופנויות כה שונים זה מזה.
אני מקווה כי קוראי הבלוג יכולים להרשות לעצמם את החופש של שעתיים בבית הקולנוע, ויוכלו להתרשם מיופיים של שני הסרטים ולבדוק את הניתוח שהצעתי בעצמם.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

שם מבריק זה מתייחס לאגודה מקצועית של חוקרים וחוקרות העוסקים בסיפוריהם של בני אדם. החל משנת 2002, מתכנסת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דים סאםדים סאם20/2/2011

פוסט מעניין ביותר והצעה להרחבת הניתוח. אני לומדת קולנוע (אחרי שלמדתי פסיכולוגיה), ומאד אהבתי את הרשת החברתית (והשבוע הזה לא יעבור לפני שאראה את נאום המלך). היה מעניין מאד לקרוא את הניתוח הנרטיבי והאישיותי שעשית לדמויות. כיף לראות את סרטים ולהרגיש שיש בהם יותר מהחוויה המיידית שהם עושים בנו. ההשוואה שעשית מינפה את השיח על שניהם.

ברשותך, הייתי רוצה לקחת את הניתוח שהבאת, צעד אחד קדימה, והחוצה. אני חושבת שישנו גם המימד התקופתי שמאפיין כל אחד מהסרטים, ובעצם את האופנות התקשורתית של הגיבורים עם סובביהם. האינדיבידואליות האוטיסטית של צוקרברג, לעומת החברתיות האנושית של המלך. ייתכן שכל אחד מהם הוא ראי אופנות התקשורת של כל תקופה. לא חייתי בתקופתו של המלך ג'ורג', אך אני מניחה שדברים התנהלו אז אחרת, ו'הכלל' היה ערך עליון יותר, שנלחמים למענו ושומרים עליו.
רבות דובר על אינדיבידואליזם בכלל, וכעת על פייסבוק בפרט, כתופעה שמכרסמת בסולידריות החברתית וברמת האמפתיה בין בני האדם. חוקרים כינו את התופעה הזו בשם "נרקיסיזם המוני".
למשל כאן: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3421163,00.html
ציטוט מתוך הכתבה:
"התרבות המערבית היא חממה לנרקיסיזם", מסביר פרופ' קית קמפבל מאוניברסיטת ג'ורג'יה, "והאשמים המיידיים הם עליית החומרנות והאינדיבידואליזם, התרופפות חיי הקהילה, והתפתחות תרבות שחוגגת התנהגויות שוחרות פרסום ותשומת לב. ..."הנפילה במדד הזה [מדד האמפתיה] בעשור האחרון מלמדת שיש מחיר כבד להיפר־תקשורת שילידי שנות השמונים היו הראשונים ליהנות ממנה מגיל צעיר. היא נתנה להם יכולת מדהימה לשמור על המון קשרים במקביל, אבל גם ביטלה להם במובן מסוים את היכולת להרגיש משהו משמעותי כלפי הקשרים האלה. המחקרים שלנו מראים בבירור שהסטודנטים של העשור האחרון מתארים את עצמם פחות דואגים ורחומים כלפי אנשים אחרים. הם יודעים מה קורה לכולם, הכל בפייסבוק, אבל זה פשוט לא מעניין אותם".

נראה לי שיש היום בינינו יותר מארק צוקרברג, מג'ורג' השישי.