פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לא בגדתי

"לא בגדתי"

פרופ. עמיה ליבליך | 21/7/2012 | הרשמו כמנויים


במקרה לכאורה הוקרן סרטה הדוקומנטרי המרתק של רוני אבולעפיה "לא בגדתי" לראשונה ביום שישי שעבר, בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים, ובאותו שבוע ממש נערך בתל אביב הכנס השנתי ה-25 להיסטוריה של מרכז זלמן שז"ר על הנושא "פדיון שבויים". לא מזמן הייתה סידרת הרצאות בנושא במוסד ון ליר, וההרצאות עומדות להופיע כמאמרים בספר בעריכת מרב מאק. אני עצמי מוזמנת ללא הרף לתת הרצאות על הנושא. השאלה שעולה במוחי היא למה ומדוע עכשיו? מה מביא את החברה הישראלית לגלות עניין כזה בנושא שנוגע במישרין רק למיעוט קטן שבקטנים בתוכינו?
כשכתבתי את ספרי "חוץ מציפורים" על השבויים "שלי" - עשרת השבויים שישבו במצריים בכלא מאז שנפלו במלחמת ההתשה (1969-70) ועד שהוחזרו ארצה במסגרת עיסקות השבויים שלאחר מלחמת יום כיפור (בסוף 1973) - היה הנושא הרבה פחות מדובר. יתכן שאלמלא תרגמו השבויים שלי את ההוביט מאת טולקין, שיצא לאור בספר אחרי שובם, היו אפילו ידועים פחות. למרות שכתבתי ואמרתי בספרי, שהופיע בשנת 1990, (ובחו"ל שנים אחדות אחר כך), כי השבי הוא מטפורה לחיי כל אדם, הנמצא בעולמנו תמיד באופן זמני - לא יכולתי להבין את עומקה של המטפורה הזו עבורנו הישראלים, כפי שהתגלגל ונפרש לפני במהלך השנים. אז מה קרה ומה השתנה בשיח הישראלי על השבי?
יהיו שיאמרו כי העניין בשבי התחדש על רקע הסיפור המתוקשר כל כך של משפחת שליט, והחזרתו המבורכת והדרמטית של בנם גלעד משביו הממושך. אבל לטענתי, עצם העניין בסיפור זה הוא חלק מהתופעה של השינוי העמוק שחל בחברה הישראלית ומתבטא בדרך הדיון בנושא השבי בכלים המקצועיים ובתקשורת. אנסה להסביר את טענתי זו בהמשך, ויסלחו לי ההיסטוריונים על הכללות גסות מאוד שאני נאלצת לעשות כאן. (במקומות אחרים פירטתי יותר.) מוקד טענתי הוא כי השיח הישראלי על הנושא השתנה מן הקצה אל הקצה, והוא מגלם את השינוי שעברנו כולנו.
הסיפור של השבויים שאותם היכרתי היטב במסגרת המחקר שהוביל לספר - שהוא עדיין שייך לעידן המוקדם בהיסטוריה של הנושא - התייחס אל שביים בשלוש אספקלריות: דרך ערכים לאומיים, הם ראו עצמם לחלוטין כנציגי החברה הישראלית וצה"ל, ובמיוחד חיל האויר - ועשו כל מה שביכולתם לא לבייש את המדינה. הם היו משוכנעים שהמדינה שלחה אותם למשימה צודקת, וכי עתה נעשים כל המאמצים הנכונים והחזקים ביותר להביא לשחרורם. במילה הבלתי פופולארית היום, הם היו פטריוטים במלוא מובן המונח - ולא כשמו של טיל מונחה ומחוכם עתה... האספקלריה השנייה הייתה של ערכים קיבוציים, (אולי בגלל שייכות מלאה או חלקית של כמחצית מהקבוצה לקיבוצים בארץ) והתבטאה בכינונה של חבורה דמוקרטית לחלוטין בתא אליו קובצו העשרה, קהילה שביטלה את הבדלי הדרגה הצבאית לטובת אורח חיים שיויוני לגמרי. האספקלריה השלישית, והיא אולי המעניינת ביותר את קוראי הבלוג הזה, הייתה אישית-פילוסופית, ומקורה במחשבתו הבהירה של רמי הרפז שהיה מהבכירים בחבורה זו, וניתן לכנותה השקפת עולם אקסיסטנציאליסטית הדוגלת בהבנה כי אמנם אין לאדם שליטה בנסיבות חייו, למשל בשבי (או בעובדה שכולנו נמות בסופו של דבר) אך הוא אדון גמור לעמדתו כלפי מציאות זו. בלשונו של רמי: הוא נמצא במגרש, שאת גבולותיו קובע גורלו, אך מה יעשה בתוך המגרש הוא באחריותו האישית בלבד.
בהשפעת שלוש ההשקפות הללו ונגזרותיהן, יצאו עשרת השבויים מכלאם הממושך במצב נפשי סביר לגמרי ויש אומרים אפילו טוב. לעומת זאת - ברמז ובקיצור נמרץ - השיח של ימינו הוא אישי לחלוטין. הוא מטיל ספק במאמצים לשחרור מצד המדינה, ורואה במשפחה אחראית מרכזית. הוא אינו שותק - כי למגעים הדיפלומטיים דרושה חשאיות, כפי שחשבו אז - אלא זועק בכל כלי אפשרי בתקשורת, מעורר הפגנות, מחלק סטיקרים ומנהל מערכה שלמה של יחסי ציבור. השיח של ימינו אינו נמנע מלזעוק ולדרוש את ערך הפיצוי הכספי על הסבל. ועוד: במילים של מקצוענו המכובד, היום זהו שיח של טראומה ופוסט טראומה, שנעדר לחלוטין מהסיפור של השבי ששמעתי במלוא ההקשבה כשסופר לי בשנות השמונים... ואם אתם אומרים כי הקבוצה "שלי" יוצאת דופן - זה נכון. אבל בכל זאת קיבלתי אישור לתיזה שלי גם משבויי סוריה ואחרים.
אל הרצף הזה מצטרפים השבויים המוקדמים שאת סיפורם פורש הסרט החדש של אבולעפיה. כאשר נתפסו חמישה שבויים ישראלים במסגרת משימה שביצעו בשטח סוריה בשנת 1954, התפרסם סיפורו של אורי אילן, שהתאבד בכלא והטמין בגופו את הפתקים "לא בגדתי". פחות התפרסמו שמותיהם וסיפורם של ארבעת חבריו, שהוחזרו אחרי למעלה משנה ארצה, נשפטו במשפט צבאי חסוי, ושניים מהם נמצאו אשמים בבגידה על מסירת סודות המדינה לאויב, ונענשו בהורדת דרגותיהם הצבאיות. וכך, מבלי שאפרט יותר במסגרת זו, ניתן לסכם את המהפך: בעוד שפעם שאלו על השבוי האם בגד במדינה, הרי היום אנו שואלים על המדינה האם בגדה בשבוי.
סיפור השבי לאורך ההסטוריה הקצרה של מדינתו מגלם איפוא את העובדה הידועה שאנו היום חברה אינדיוידואליסטית, ספקנית, חומרנית ופסיכולוגיסטית, הרבה פחות פטריוטית וקיבוצית. וכך, ביודעין או שלא ביודעין, מדריך השינוי הזה את העניין המתחדש בנושא השבי בקרבנו.
שיהיה ברור - גם אם בגילי ובאמונתי אני מזדהה יותר עם אשכול ההבנות הישן, איני מטילה דופי או טוענת כי המהפך לו אנו עדים אינו מתרחש בצדק! כך או כך, השבי הוא מטפורה למצבנו עוד יותר משחשבתי, כשכתבתי כך אז לפני כ-20 שנה... האם זה טוב? האם זה רע? אינני יודעת. תמצאו את סרטה של רוני אבולעפיה בלוח השידורים של ערוץ 2 בקרוב, ותחשבו על הנושא.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דוד סנשדוד סנש25/7/2012

שיח ציבורי ושיח פנימי בהקשר חווית השבי. כפדוי שבי, פסיכולוג ותלמידך לשעבר, עמיה, מאוד מרגש עבורי לדעת שחווית השבי מלווה את עבודתך ומחשבתך לאורך זמן כה רב. אני מסכים שהשיח הציבורי על השבי בחברה הישראלית משתנה, אבל כך גם עיבוד חווית השבי האישית משתנה עם סך השינויים שעוברים על השבוי לאורך השנים. אחד הנושאים שמעסיקים אותי בהקשר זה הוא עד כמה שני סוגי השיח האלה דיסוננטים או קונסוננטים זה לזה בזמנים השונים של חיי. אני חושב שהתייחסות לכוח, בטחון, כבוד, שליטה, ויתור, השתייכות, חופש עוברת תמורות ושינויים כל הזמן, ולפחות עבורי, היכולת להשתחרר מדוגמות או מאחיזות של השיח הציבורי הדומיננטי לטובת זה הפנימי היא אחד המדדים לשיחרור מהשבי ולתחושת חופש אישי גם כיום.

פנינה יונה בר-יוסףפנינה יונה בר-יוסף22/7/2012

תודה לעמיה ליבליך על המאמר. קראתי את כל ספרייך. בצימאון. נהנית לקרוא כל מאמר שלך

תודה רבה