פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פחד ודרכים להתחסן מפניו – בהלת האבולה

פחד ודרכים להתחסן מפניו – בהלת האבולה

שפיות זמנית | 26/8/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ארגון הבריאות העולמי הכריז לאחרונה על מצב חירום בין־לאומי בשל התפשטות חמורה של נגיף האבולה בכמה ממדינות אפריקה. המגפה הקטלנית מעוררת בהלה, אך האם ממדי הבהלה מוצדקים?

המומחה לתפיסת סיכונים דיוויד רופיק קורא באתר "פסיכולוגיה היום" לאנשי מקצוע להשתמש בידע המקצועי על מנת לסייע לאנשים להבין את האופן בו רגשות הפחד שלנו משפיעים על תפיסת הסיכון שלנו. הוא מזכיר כי פסיכולוגים שעסקו בתפיסת סיכון הראו כי אנו מעריכים סבירות של סיכונים לא על פי הסיכויים שהאירוע המדאיג אכן יקרה, אלא לפי תפיסתנו הסובייקטיבית של חומרת התוצאה, עד כמה אנו מדמיינים אותה כנוראה – כלומר ככוללת כאב, סבל, וחוסר שליטה.

הוא מציין כי באתר ארגון הבריאות העולמי מובהר כי הידבקות באבולה מחייבת מגע של איברים ריריים עם נוזלי הגוף של אדם חולה, ומציע כי נתון זה מעיד כי הבהלה של רבים מחוץ לאפריקה עשויה להיות מוגזמת.

עוד בבלוג של שפיות זמנית

פרוייקט המחילה הוא ארגון שמטרתו לאסוף ולפרסם סיפורי מחילה אמיתיים במטרה לעודד קורבנות להתבונן באפשרות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא27/8/2014

החרדה שאחזה בארנבת. פעם אחת היה הייתה ארנבת שבדרך לאן-שהוא הייתה מקפצת בחדווה באחו הירקרק והרחב. ובאותם רגעים בדיוק בה מתרחש סיפורנו, צפו בה מרום השמיים שתי עיניו החדות מאוד של עיט אחד שהיה במקרה רעב עד מאוד. ירד מכובדנו כמה מאות מטרים, צפה מקרוב במראה המלבב, וביקש לעוט עליה (שהרי כשמו כן הוא), אך נבצר ממנו. כי למי שאינו יודע, הארנבות, דרכן מימים ימימה לקפץ בזיג-זג, ולא הישר קדימה כבעלי חיים אחרים.

על כן, כל אימת שרצה העיט השתדלן עד מאוד, לעוט, מצא עצמו עט "על שטח ריק מהארנבת", וכבר ודאי הבנתם בעצמכם שכך אירע לו, כיון שידידתנו הקטנה, כבר דילגה כהרגלה הצידה, וחוזר חלילה.

העיט המסכן לא ידע את נפשו מרוב תסכול, ומן הסתם עד סוף הימים! לא היה מצליח בשום פנים ואופן ללכוד את הארנבת (שאנו כה מסמפטים ברגע זה). אך התסכול המתמשך של העיט, כנראה נשא בכנפיו גם תוצאות. לפתע בבת-אחת פנה העיט ובא מול פני הארנבת המקפצת ללא מורא. כך, מגובה לא רב, הוא מכה בכנפיו האדירות אל מול שלוות-הפתאים של הארנבת. הדם קפא בעורקיה של הקטנה ההיא מרוב פחד!

והסיפור הזה, בלשון המעטה, אולי לא מסתיים כל-כך טוב. אבל השאלה שנשאלת היא: האם הוא חייב להסתיים באופן טראגי מבחינת הארנבת? מה היה קורה לדעתכם, אם במקום לקפוא על עומדה - הייתה אוזרת אומץ לעוד רגעים ספורים וממשיכה לקפץ כהרגלה? האם העיט לא היה נשאר רעב?! כי מה למעשה תכל`ס הכריע אותה ארצה? האם היה זה העיט עצמו? או שמה הייתה זו רק האימה הנוראה והמקפיאה ממנו - עוד לפני שבכלל נגע בה לרעה?

ומצאתי שאי אפשר, וכנראה גם לא רצוי כלל, לנצח את כל האימה, הפחד, החיל, והחרדה אשר מקננים בתוכנו. אלא, שבכל פעם שאלו המפחידות מתעוררות, אולי יש לזכור היטב את הארנבת הזו מחדש ולהתחיל להיאבק באומץ.

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=1159409




צביאל רופאצביאל רופא27/8/2014

מטאפורה של חרדה. בעיניי חרדה היא סימן לחולשת חלק מסוים מהמבנה האישיותי. ובמילים אחרות, החרדה נובעת מבעיות התפתחותיות כלשהן. כלומר, אם ישנם חלקים באישיות שלא התפתחו דיים אלא נשארו לא בשלים כלומר "ילדיים" מבחינה פסיכואנליטית, אז כאשר המציאות "נוגעת" שם, האדם מרגיש חרדה כי אינו מסוגל להתמודד עם הגירוי באופן יעיל כאדם בוגר.

למה הדבר דומה?
למבנה רב קומות שבנוי מבטון לעומת מבנה דומה הבנוי מקרטון או מדיקט. ואז, מה קורה כאשר נושבת רוח חזקה? ברור שהמבנה הפחות קשיח ועמיד יתנדנד חזק (ואף עלול להתמוטט). לפי הבנתי, חרדה משמעותית מקבילה לרעידות המבנה שלא בנוי מחומר מספיק חזק.

הטיפול הדינאמי מנסה להביא להתפתחות, לצמיחה, להתבגרות, להתחזקות. אגב כך, עשויים לצמוח גם הרבה בונוסים וביניהם: ירידה משמעותית בעוצמת החרדות בחיי היום יום ואפילו היעלמן כליל במצבים נורמטיביים.